ארכיון דון קישוט:

בחרתי בשעה זו, שעת בין הערביים של כניסת יום העצמאות ושלהי יום הזכרון כדי לדבר על הרגשתי בקשר למדינה.

פעם, כאשר הייתי צעיר, יום הזכרון, של השואה ושל חללי צה"ל, היה מלווה בתחושת קודש. בבית הספר כולנו היינו עוטים לבן, והיינו רואים את הדגל מתרומם לחצי התורן. המנהל, שהיה עומד במרכז הרחבה היה מקריא בקולו הסמכותי מילים, שלמרות שלא לוו במוזיקה, או בהצגות, ובטח שלו באנימציית אייפון, נדמה היה שחדרו לנו ללב:  "במותם ציוו לנו את החיים", "לא קיבלנו את המדינה על מגש של כסף". המילים האלו, לא היו לנו קלישאה. הם היו האמת שממנה קורצנו.

אז, בניגוד להיום, החיים היו ברורים יותר. היה לנו ברור למען מה אנו נלחמים: מדינה משלנו כך שלא תהיה לנו שואה שניה. היה ברור לנו מי לצידנו: חברנו, ומנהיגנו. היה גם ברור מי נגדנו: חמש מדינות ערב שרוצות לכלותנו וניסו זאת פעם אחר פעם.

פעם הייתה פשטות, משוואה שאמרה שאתה תדאג למדינה, והמדינה תדאג לך. כל ישראלי הבין שמלחמה היא דבר הכרחי שנעשה רק במקרים של אין ברירה. שכולנו עשויים ממקשה אחת, דוברים שפה אחת, ומאמינים בדת אחת, ושאם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה ( קלישאה אחרונה אני מבטיח).

מאז עברו כמה עשורים, והמציאות החלה להיות מבלבלת יותר ויותר. אם פעם חשתי שאני חי במדינה אחת, כיום אני חש שאני חי בכמה מדינות. ישנה עדיין המדינה האידאליסטית, איפשהו בחלקים האחוריים של מוחי. אותם חלקים שמקשים עלי שוב ושוב להיות אגואיסט.  הבעיה היא, שנדמה לי שרק שם קיימת המדינה הזו.

קחו לדוגמה את הכנסת, אני מביט לאותו גוף מהולל שאמור לייצג את עם ישראל, ושואל את עצמי שאלה כנה: את מי מתוך 120 החברים אנו באמת בחרנו?

זה נכון שבחרנו את יאיר לפיד, אך יחד איתו הכנסו עוד קרוב ל-20 חברי כנסת שאין לנו מושג מיהם. אלו, מסתובבים כטווסים ומציגים את עצמם כ"נבחרי ציבור" כשלמעשה הם פשוט "מחממי כיסא" ליאיר לפיד שאינו יכול לשבת על כל הכיסאות בו זמנית..  מצד שני, גם בליכוד המצב לא טוב יותר. הליכוד שריין לעצמו כל כך הרבה מקומות ברשימה שלו, עד שנדמה שחוץ מבנימין נתניהו, אין שם נבחר ציבור אמיתי. כולם מנגנון מפלגתי שתלוי בכך שראש המפלגה שהיה הפנים הייצוגיות במפלגה אינו יכול לשבת כל כמה כיסאות וללחוץ על כמה כפתורים בו זמנית.

אותם האנשים יושבים ודואגים לכך שאחוז החסימה יעלה, כך שאנשים שהציבור אכן בחר ורוצה בהם, לא יוכלו להיכנס ולהיות מועדפים על פני מחממי הכיסא שלהם.

כך הבנתי בשנותיי המאוחרות כי הדמוקרטיה שכה האמנתי בה, שמבדילה אותנו מהמדינות סביב, אינה אלא בדיה.

גם האשליה האחרת: זו שקובעת שאתה דואג למדינה ואחר כך המדינה דואגת לך היא אשליה ותו לא. מאיתנו מצופה ללכת לצבא ולהקריב שנות חיים אם לא את החיים עצמם, אך אין עזרה מהמדינה בלימודים, בעבודה, ובדיור. ישנם, אני מודה סעיפים שונים שמדברים על כך, אל כמו שכל אדם יודע אלו משמשים יותר כעלה תאנה. המציאות היא שהמדינה מתייחסת לסטודנטים כמו קהל שבוי שנועד לממן את מערכות החיים שלה.

מתי התרחשה נקודת השבר? אני חושב שהיא התרחשה לפני כ-10 שנים, קצת לפני זה, שר האוצר שלנו, מר בנימין נתניהו הפעיל את רפורמת בכר. ברפורמה הזו, הוא הפך את כספי הפנסיה שלנו למנוע כלכלי. בפועל, אנו מימנו את התספורות של יצחק תשובה ושל נוחי דנקנר. לנו יהיה פחות כסף לתרופות ורווחה בערוב ימנו להם לעומת זאת יהיה עתיד מובטח. נתניהו הציג את זה כהתקדמות.

וכך שוקעת לה השמש, ויכנס לו יום העצמאות, ואני מגלה כי אני שחוק מדי מכדי להיות עצוב, או שמח. פשוט לא מסוגל יותר להרגיש. בין אותה מדינת ישראל שנמצאת בזכרוני, למדינה שבה אני מכתת את רגליי, קשה לי לגשר מיום ליום.

הייתי רוצה מדינה אחרת, מדינה שבה ראש הממשלה לא קובע תאריך בחירות לפי החולשה של האופוזיציה, אלא בדיוק להיפך, דואג שלעם תהיה זכות בחירה. הייתי רוצה מדינה שבה לא ינסו לספר לי שאם נדאג לעשירים, ניתן להם תנאים, הם בתמורה ידאגו לנו. אני ראיתי שוב ושוב איך קורה בדיוק ההיפך. הייתי רוצה מדינה שבה שירות צבאי מבטיח לפחות תואר ראשון בחינם, שזה היום תנאי כניסה לכל עבודה ראויה, וזאת במקום עמל בלתי פוסק במלצרות, אבטחה, ושאר מרעין בישין.

ופתאום, בצפירה, הבנתי שזה לא יקרה יותר. לפחות לא בתקופת חיי. הדפני ליפיות והויקי כנפואיות ימשיכו להיות מולעגות בתקשורת. העשירים השמאלנים ימשיכו להריץ דחקות עם עשירים ימניים. התנאים הסוציאלייים שאדם יקבל יהיו נגזרת של היכולת שלו להטריד את השלטונות, והפנסיה, אם אי פעם נגיע אליה, תספיק לנו אולי לקנות גביע קוטג'.

אבל כן יהיה לנו "מנהיג חזק" תורן, שימשיך להלחם באופוזיציה קשה יותר משהו נלחם באויבי המדינה. מהסוג שיבנה בית בקיסריה, וימשיך לנסות לשכנע אותנו שהוא חי "רק" מהכנסה צנועה.  בכל פעם שנמתח עליו ביקורת יהיו לנו אויבים חדשים, שלעולם לא נראה, אבל תמיד יגידו לנו שצריך להיזהר מהם כי הם יגרמו להתפוררות המדינה.

אך זה לא מה שעצוב באמת. מה שעצוב הוא שבנוסף לכל אלו, יוותרו במוחי הזכרונות של המדינה שיכולנו להיות אם רק בכל פעם שהיינו הולכים לקלפי, לא היינו עושים "חישובים" עם הפחד שהקול שלנו ילך לאיבוד, אלא היינו מצביעים באמת ובתמים למי שאנו סבורים הוא המתאים ביותר לניהול המדינה.