ארכיון דון קישוט:

כל דבר אחר שאדבר עליו היום, יהיה עלבון לזכרו. דומה שזכרו הוא הדבר היחידי שנשאר לנו ממנו. תמונה ממוסגרת לא יותר. איכשהו, כשסף הציניות הישראלית נמצא צעד קטן מרתיחה ופיצוץ, מגיעה תמונתו להרגיע אותנו ולהזכיר לנו שבני ישראל אחים זה לזה.

גלעד שליט. זהו שמו. שבוי שחותם היום שנה לשביו. ימים ספורים לאחר שפתחתי את הבלוג, נפלה עלי, ובעצם על כל ישראל פרשת החטיפה שלו, כרעם ביום בהיר. איכשהו זכיתי לראות, בהצצה נדירה, את הישראלי הישן הופך לישראלי החדש בסדרת מהלכים מפכחת ואכזרית. אביו, אדם שקט ופרטי, הבין פתאום, שגלעד שליט מעולם לא היה אדם, אלא חייל, רגלי על לוח שחמט עצום. ונחלץ להצילו. ערוגה אחרי ערוגה, מנסה האב מוכה הצער הזה להצעיד את הרגלי שגידל מינקות, במאמץ נואש להגיע לערוגה האחרונה, ואז אולי להכתרה, הדרגה הגבוהה ביותר עבור חייל—אזרח חופשי.

היום שחרר החמאס, הארגון שחטף אותו, הקלטה. למי שלא יודע, אחד הדברים שמאמנים חיילים לא לעשות, הוא להקליט בדיוק את אותו סוג ההקלטה שביצע גלעד שליט. הסיבה היא ,שזה נותן נשק תעמולתי בעל עצמה בידיים של האויב, ולכן באימונים של יחידות מובחרות לא בישראל, מועמד, שמסכים לבצע הקלטה כזו, מסולק מיד. אנו לעומת זאת איננו צבא מסוג זה, וגלעד מעולם לא היה חייל מיחידה מובחרת.

לפעמים אני חושב על השיחה האחרונה שלו. שם בעמדת השמירה כשישב, והביט אל תוך הלילה. חושך, שקט, ומשעמם . מה עושים? מדברים! מעניין מה תכנן לעשות אחרי הצבא, איזה טיול יעשה. הודו או דרום אמריקה? החלומות האלה קרוב לוודאי היו החוט המקשר שהחזיק אותו בין יום אחד למשנהו בשגרה הקשה והשוחקת של הצבא. אך אמרו לי להיכן יוכל גלעד שליט לטייל כעת כדי לשכוח את החוויה הזו. לא נראה לי שקיימת מדינה שיכולה להשכיח מקורבן זה 365 ימים של להרגיש עזוב ונטוש.

אילו הייתי עכשיו אהוד אולמרט, הייתי מאושר. הסיבה היא, שהחמאס עשו טעות. ומיד הייתי מנצל אותה. לצערי אני לא אולמרט, וראש ממשלתנו לא ניצל את הטעות. החמאס, שביקש בהתחלה להפוך את גלעד שליט למנוף לשחרור אסירים, מנצל עכשיו את גלעד שליט כיתד, שתשמור אותו במעמד של "רלוונטי". אולמרט ובעצם כל התקשורת, שלא הבינו זאת, שיחקו לידיים של החמאס. בימי שידור מיוחדים ומורחבים הפכו שוב את החמאס לרלוונטי. האם באמת היה צריך לקיים ימי שידורים ארוכים ומיוחדים, עבור הקלטה כל כך קטנה?

מה בעצם השתנה? האם לא ידענו איך הוא נשמע קודם? או האם זה כל כך משנה לשחרורו? האם אנו יודעים היכן הוא עכשיו ? האם אנו יודעים משהו על מצבו? שום דבר לא השתנה. מצבו של גלעד, הן מבחינת השחרור והן מבחינת הטיפול נשאר כשהיה , אלא שעכשיו חמאס הרוויחה עוד יום של שידורים, עוד יום של "להיות רלבנטי". קראתי בבלוגים השונים, שהיו אנשים שבכו, והזדהו עם משפחתו של גלעד שליט. חשבתם פעם לעצור ולשאול.... מיהם אלה שגרמו לכם לבכות? התשובה ברורה כשמש: החמאס! מה הרווחתם מהבכי? שום דבר, גלעד שליט לא יודע מזה, ומשפחתו שבעה מההיטפלות התקשורתית. אבל מי כן הרוויח מהאקט הזה? החמאס! עכשיו הוא יוכל לשחרר באופן מבוקר קלטות שמתארות את מצבו ההולך ומדרדר של גלעד שליט, ולגרום למדינה שלמה לבכות. ושאלה אחרונה לסיום... כשאתם בוכים, מה אתם חושבים שמרגישים החמאסניקים, כאב או שמחה?

אילו אני הייתי אהוד אולמרט, הייתי מונע מהם בדיוק את הדבר אותו הם רוצים, להיות רלוונטיים. הייתי דוחק אותם מהבמה, וכך או שיאלצו לשחרר עוד מידע משמעותי , או שישחררו את גלעד שליט לגמרי. בכל אופן, לא הייתי מרשה להם לעשות את המניפולציה הזו ברגשות הישראלים, טפטוף ידיעות. מניפולציה שאינה עוזרת בדבר, ושואבת את השראתה מהחיזבאללה, כולנו הרי יודעים כיצד זה ייגמר.

אמרו, שאני קשה לב, אמרו שאני אכזרי. אני אמרתי בעבר שצריך לשלם מחיר גבוה תמורת שחרורו. אך יש הבדל עצום בין לשלם מחיר גבוה תמורת משהו, ולשלם מחיר גבוה תמורת כלום.

גלעד שליט. רגלי יקר שכמותך, רגלי עצוב שכמותך. מי ייתן והמשחק יסתיים לפני שישתמשו בך פעם נוספת.

כמה קל יהיה זה לשכוח ,שרק לפני שישה עשורים, פחות מתוחלת החיים של אדם ממוצע, אנו היינו עם נרדף. יהודים, שנרדפו ללא רחם והידפקו על דלתות המדינות השונות. טרי בזיכרוננו צריך להיות דמותה של האוניה, שהיטלר מילא עד גדותיה בפליטים יהודים. אותה ספינה אוכלסה בעיקר ע"י יהודים מהמעמד הבינוני, שנים ספורות טרם שפרצה מלחמת העולם השנייה. יהודים אלה רכשו ויזת תייר לקובה, ותחת חסותה של וויזת התייר, התכוונו להשתקע שם ולהכריז על עצמם כפליטים, ולהימנע מהרדיפה של שלטון היטלר.

לא ידוע עד היום אם הקונסול הקובני באירופה שהנפיק את הוויזות, היה חסיד אומות עולם בפוטנציה, שרחמיו נכמרו על היהודים שהופקרו לגורלם, או שמא היה הוא רודף בצע שציפה לתמורה בעתיד. מה שכן ידוע הוא שעם הגיעם של 900 הפליטים לחופי קובה, מלווים במצלמות ורעש תקשורתי, ביטל שליט קובה במחי יד את הוויזות והשאיר את היהודים נטושים בנמל.

מעשה זה הוא מעשה, שלמרות שלא נחקק כיאות בזיכרוננו הקולקטיבי ,הוא דורש שנשים עצמנו בנעליו של השליט הקובני ונחשוב מה כנראה אמר לאזרחיו. “נכון, אנו מצטערים על גורלם של היהודים, אבל יש לנו בעיות משלנו. אם ניתן להם להיכנס, כל המדינות האירופיות ישליכו את היהודים שלהם אלינו, במהרה ניאלץ לקלוט 12 מליון יהודים בקובה, והארץ לא תהיה מספיקה לכולם" אולי אפילו אמר " אנו מוכנים רק לטפל במקרים הומניטרים". דברים אלא שבוודאי נלחשו ברחובות הוואנה, נלחשו גם ברחובות ברן, בירת שוויץ, ואולי אפילו וושינגטון.

שבועות ספורים לאחר מכן, ניסתה הספינה לעגון בחופי אמריקה, משם גורשה באיומי תותחים. לבסוף כששירתה הספינה את מטרתה, והיוותה שופר לתעמולה של היטלר, שהיהודים אינם רצויים בשום מקום בעולם, הופעלו קשרים בינלאומיים, והיהודים שעל הספינה פוזרו בין כמה מדינות אירופאיות: צרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה. כמובן שעם כיבוש מרבית מדינות אלו, ניספו גם היהודים ששכנו בהם, כולל הפליטים.

היום ניצבים אנו בעמדת השליטים. אנו אלו ששולטים על פתיחת וסגירת השערים למקום המקלט הזה, מדינת ישראל. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ועל שערינו מדפקים פליטים פלסטינים וסודאנים. ואנו, בורים ,מרצון או מדעת, לגבי עברנו, נוקטים במדיניות דומה, ולמרבה הגיחוך משתמשים באותם תירוצים שבוודאי השתמשו בהם הש"ג-ים של שנות השלושים והארבעים במאה הקודמת.

מתחת לפני השטח, המדינה נחלקת לשני מחנות, ההומניסטים, והאקונומיסטים.הראשונים טוענים בשם הלב, והאחרונים טוענים בשמו של הארנק. כל צד מביא טיעונים שקשה לי, כאדם שלא מעורה בעניינים, לרדת לעומקם. האקונומיסטים, טוענים שבמדינה בה האבטלה גבוהה ממילא, ישנם מלחמות לרוב, ובעיות לאומיות רבות, לא ניתן לצפות שנוכל לעזור לאחרים. הם מביאים גם טיעונים חוקיים לחזק את עמדתם. הם טוענים כי הפליטים הסודנים, שנמלטו מרצח העם בדרפור, מגיעים לישראל מגבול מצרים, ומהרגע שדרכו על אדמת מצרים, חדלו למעשה מלהיות בסכנת חיים, מה גם שמצרים מקבלת תקצוב מהאו"ם עבור הפליטים הללו. הם מסיקים מכך שהפליטים הסודאנים בישראל הם במעמד של עובדים זרים, שבאו לשיפור מצבם הכלכלי, ולכן אין להעניק להם אשרת שהייה. היו אף כאלה שהגדילו לעשות, והזכירו שמבחינה חוקית סודאן היא מדינת אויב, ולכן ישראל לא מחוייבת לקלוט ממנה פליטים לפי החוק הבינלאומי, מה גם שבזמן המלחמות בין ישראל למצרים, סודאנים השתתפו בחקירה ובעינוי של שבויי מלחמה ישראלים.

ההומניסטים טוענים מאידך, כי מצרים אינה בדיוק מדינת עולם ראשון, אין בה זכויות אנוש כפי שאנו מבינים אותן כאן, קרי זכות האופוזיציה ההתארגנות וכו'. ולכן אין להתייחס למצרים כמדינת מקלט, וגם בה האנשים האלה לא בטוחים לחלוטין. זה בהחלט ייתכן שהם ימצאו את עצמם בסכנה גם במצרים. ישראל במהלך השנים קלטה הרבה פליטים מצריים שנרדפו בשל הדעות שלהם. כמו כן הם טוענים, שאין מקום לשיקולים כספיים וכלכליים, כל עוד מדובר בחיי אדם. וממילא היות ולפי החוק, למעמד פליט נדרשת הוכחת סכנה במקום המוצא, יש לבדוק את טענותיהם ביסודיות ולא לסגור בפניהם אוטומטית את השערים.

כפי שהזכרתי קודם, קטונתי מלהראות הבנה ושליטה במצב, אבל גם בחוסר הידיעה שלי יש יתרון: לראות את המצב בצורה אובייקטיבית וללא שיקולים זרים. קצת קשה לי להאמין שבמדינה כמו שלנו, באמת לא היו מודעים לאיום הזה זה זמן רב. אנו מדינה ,שמקימה ועדות קיקיוניות על ימין ועל שמאל, ועדיין בשום מקום לא הוקמה ועדה לא בעבר ולא בהווה שעיסוקה היה הבעיה הזו.

אל מול שטף הפליטים הזה, לא פנינו לאו"ם לבקש סיוע בטיפול בהם. לא הוקם גוף נפרד, שיעבד את בקשותיהם של הפליטים הסודאנים והפלסטינים, במהירות וביעילות, וכך יאפשר מקלט מהיר לפליטים, והחזרה מהירה למתחזים או המרגלים. לא הוקמה שום גדר עם שערים בגבול שתמנע את הכניסה הפירטית. למעשה הבעיה זכתה להתעלמות מוחלטת של השלטון. הפליטים שהגיעו, הועברו לטיפולו של הגוף הכי פחות מאומן לטיפול בהם – קרי המשטרה, שאומנה בעיקר בטיפול בגנבים ורוצחים, ולא בפליטים שמעוניינים לחיות חיים של אזרחים שומרי חוק, ומטפלת בהם כפי שאומנה. הדבר הזה גורר חרפה לאומית ובינלאומית לשמה של ישראל, ולשנאה הולכת וגוברת כלפינו בקרבם, שלא לדבר על תעמולה נגדנו. זאת ועוד, הפליטים שבסופו של דבר זוכים להישאר בארץ, נקלטים באוכלוסיות בדואיות עניות, גם ביישובים בלתי מוכרים. ומוסיפות מטען של שנאה, כוח אדם וטינה, כלפי השלטון הישראלי העיוור למצוקתם.

זוהי לא הדרך לנהל מדינה, זוהי דרך לנהל קהילה. משום שקהילה יכולה לדחות אנשים מדינה לא. ולכן יש לשנות את הדרך, לפני שהקהילה שלנו תיעלם מחמת כסילותה. באירופה המערבית, הבינו מזמן, שאי אפשר לחיות ברווחה בזמן שקבצנים ממזרח אירופה מדפקים על דלתותיהם. ולכן למרות הנזק הכלכלי המשמעותי בדבר, הם הזמינו 25 מדינות מזרחיות עניות, ויותר חשוב מכך את אזרחיהן להפוך לחברים מן המניין באיחוד האירופי. אפילו מערב גרמניה התאחדה עם מזרחה. ולמי שטייל בשני חלקיה רואה את ההבדלים ואת הטינה של צד אחד כלפי השני. יחד עם זאת אין ספק בליבו של שום אירופאי ו/או גרמני, שהיה זה המהלך הנכון.

גם אנו צריכים להבין, שלמרות שזהו המצב הכי פחות מתאים להוצאת כספים למטרה זו, כעם ולא כ"קהילה", יש לנו גם חובות ולא רק זכויות במשפחת העמים. והצעד הראשון בדרך לפתרון הוא להכיר בבעיה כבעיה. הצעד השני הוא הקמת גוף מתמחה לטיפול בבעיה במהירות וביעילות. והצעד האחרון, הוא נטרול הבעיה במקורה, מעבר לגבול.

או כמו שכתבתי בכותרת... לטמון ראש בחול , זה לא פתרון, זה רק אומר שקל יותר לבעוט לנו בתחת.