ארכיון דון קישוט:

כולכם מטומטמים! כך חושבים להם קברניטי השידורים, ובונים להם לוח שידורים בהתאם. כמו מטאור, היכתה בביצת התיקשורת המקומית הריאליטי הישרדות,ואפקט הצונאמי שיצרה עדיין לא שכח.

לפני שש שנים נחשבה עדיין הריאליטי כמילה גסה. אותם הקברניטים שתכננו את לוח השידורים, עשו את הכל, הכל , ובלבד שלא להיחשב כריאליטי. אולם אז ,לפני שש שנים בערך,שתי סדרות, שני לפידים בוערים הראו, שגם סדרות ריאליטי יכולות לשרוד בנוף המקומי. סדרה אחת הייתה "קחי אותי שרון". זו הייתה סדרת ריאליטי על בחורה המחפשת אהבה בעיר הגדולה – קלסיקה אמיתית. הסדרה השניה, הייתה כוכב נולד – ממנה בקעה נינט.

מאז זרמו מים רבים בירדן, וממילת גנאי הפך הריאליטי למחמאה. כיום נדמה שמפיק הרוצה להציג את מרכולתו באחד משלושת הערוצים, כמעט וחייב שנגיעה כלשהי לריאליטי תתקיים בפורמט שהוא מציע, בין אם הדבר קשור לריאליטי ובין אם לאו.

המועמדים הראשונים לעבור את הטרנספורמציה הזו, היו השעשועונים. השעשועונים הם בן דודו המפגר של הריאליטי. אם המטרה היא לגרום לנו להזדהות עם המתמודד, וליצור אפקט משכר (בק’ או בכ’), השעשועונים הם הבירה השחורה, שמשחקת כינור שני לעראק של הריאליטי. בשעשועונים מביאים מתמודד מן הקהל הרב הרובץ בחוץ, ונותנים לאפקט ההזדהות לתסוס מעצמו. בריאליטי לעומת זאת, מפעילים את מיטב המוחות הפסיכולוגיים בכדי לגרום לתסיסה מהירה, ולהאריך אותה באמצעים מלאכותיים עד לנקודת הבחילה.

הברירה הטבעית, הכתיבה מעבר של השעשועונים אל פורמט הריאליטי. וכוכב נולד, הוא למעשה הכלאה של השניים. מצד אחד הוא שעשועון לכל דבר: המתמודדים מבצעים את השיר שלהם, כלרשותם עומדים כל האמצעים הטכנולוגיים, העיבודים , האיפור והתאורה הקיימים.המתמודדים מבצעים חזרות רבות. אך מצד שני, הצופה מופצץ בקטעי פרומו קצרצרים ומתוכננים בקפידה, המיועדים לגרום לו להרגיש שזהו אדם כמותו: אדם, המנסה להעפיל על ההר התלול של ההצלחה. המניפולציה מצליחה. היא אפילו מצליחה פעמיים. ההצלחה הראשונה היא ההצלחה של התוכנית ברייטינג, וההצלחה השנייה מתבטאת בהצבעות ה SMS.

ההצלחה בהצבעות, היא תופעה בפני עצמה. אין המדובר דווקא בכמות ההצבעות, אלא באיכותן ובפילוגן. תוכניות כשרונות מעולם לא היו נטע זר בנוף המקומי, אך נדמה כי רק מאז כוכב נולד, הצביע הקהל על פי הרגש ולא ע"פ הכישרון. זהו המדד להצלחת התוכנית בעצם , ואבן הבוחן ליכולתה להיחשב כריאליטי אמיתי.

בעבר, כאשר התקיימה תחרות כשרונות, הוצג רק האומן על הבמה, וצופה ממנו לעמוד בדרישות המחמירות של אמן מקצועי. הצופה שצפה בתוכנית הכשרונות, בהפסקה שבין תוכניות “רגילות” , רצה ובצדק שהכשרונות החדשים יעמדו ברף הזה. הוא עקב אחרי המתמודד, ואחרי כל שגיאה שלו. מתמודד שכשל היה מסולק בדמעות מן הבמה. אך את דמעותיו שפך בפרטיות. כיום, דווקא המתמודד הכושל והמתייפח, אותו המתמודד הנקטל ע"י השופטים הופך לכוכב, ומדיח פעמים רבות מדי, מתמודדים ראויים ממנו. הכל בהתאם לכללי עולם הראליטי.

במקום כוכבים בשמי הבידור המקומיים, יוצר הדבר גיבורים. גיבורים בשר ודם של מיתולוגיות,גיבורים של טרגדיות ומוסרי השכל התפורים לפי דרישות חשבון הבנק של המפיק. בעולם של כוכבים, מזלות ומיתולוגיות, מיהו מלך האלים אם לא מפיק מקריח בחדר ההפקה, המסריח מסיגריות ובושם זול.

לא מזמן החלה התוכנית "רוקדים עם כוכבים". מן ההתחלה התגלו זרעיה של מערכת לבניית מיתולוגיות במקום איתור כשרונות. ויקה פינקלשטיין סומנה מלכתחילה כהבטחה גדולה, אך פתאום "ברחה לה שמועה" שהיא רקדה שנים ארוכות בלהקת בת-דור. כמו תזמורת מתוזמנת מראש, נשמעו פתאום קולות מחאה כנגדה. אפילו בין המתמודדים. נדמה היה שויקה עומדת בעין הסערה של פסטיבל תקשורתי, שנפל עליה בהפתעה.

כולנו ריחמנו עליה, עד שפתאום, לפני שבועיים, קרה מקרה. מקרה מעניין. באחד מקטעי הוידאו המשודרים טרם הריקוד, סיפרה ויקה על הפחדים שלה מפני מעידה, ובתזמון מדהים היא מעדה בשידור חי. השופטים דאגו לנחם אותה, ולעודד אותה ואפילו לא להעניק לה ציון נמוך מדי שיסכן אותה. נדמה היה לרגע, שהמיתוס של "ויקה המקצוענית" נשבר. וכעת יכלה ויקה לחזור ולככב בראש הטבלה כאילו דבר לא קרה. היא הרי נפלה סימן שהכל לא מכור. כולנו הפכנו מצופים כועסים, למעודדים, אולי קצת מתוך רגשי אשם שההפקה דואגת להעלות כל פעם מחדש.

ההחלמה של ויקה, הייתה מדהימה. אחרי מעידה אחת בשידור חי, פתאום נעלמו להם כל הרהורי המעידה שהיו לה. יותר מכך, נדמה שויקה היא המתמודדת היחידה ב"רוקדים עם כוכבים" שמפחדת למעוד. בטח שהיחידה שההפקה הצליחה לשדר הרהורים כאלה בדיוק לפני המעידה. קטע כזה לא שודר על אף מתמודד אחר גם לא מתמודד שמעד. במקום זאת הוצג מחדש מסע הרדיפה של ויקה, לא כדרישה לגיטימית של אנשים המתלוננים על כניסת מקצוענים בעלי נסיון מוכח לתחרות חובבנים, אלא כרדיפה של ילדה תמימה.

בסאגה הבלתי נגמרת הזו, רק שאלה אחת מעולם לא נענתה. מיהו האדם שהדליף עוד לפני צילום הפרומואים (כלומר לפני שהציבור ידע על כך שויקה משתתפת), לאנשי גיא פינס על עברה המקצועי של ויקה. ניתן להניח שרק שני גורמים ידעו על כך אז: אנשיה של ויקה, ואנשי ההפקה של רוקדים עם כוכבים. בהנחה שויקה לא הייתה מעוניינת בדליפת המידע, זה משאיר בתמונה רק את אנשי ההפקה. האם הם הדליפו את הידיעה הזו כדי ליצור עניין, וכעת מחזיקים את היד על שסתום ניפוח הבלון וניקוזו?

אין לי את התשובה לכך, אבל יש לי מקרה נוסף לספר לכם. מקרה על מתמודדת אחרת גלית גיאת. גלית גיאת היא שחקנית שלפני כ-10 שנים הסתובבה בכל תוכנית אירוח, והפגינה בפומבי את כישורי הסלסה שלה. עם זאת, למרות שכשרונה הוצג אל מול כל האומה, אין בתקשורת התייחסות רצינית לכךשאדם בעל נסיון מוכח בריקודים לטיניים. ניסיון שהיה טוב דיו בכדי להופיע בטלוויזיה, מתמודד בתוכנית של חובבנים שמעולם לא רקדו.

אין לי את ההוכחות הנדרשות כדי להוכיח שההפקה הדליפה את המידע על ויקה פינקלשטיין, כדי ליצור עניין בה ובתוכנית. אין לי גם הוכחות, שההפקה ביימה את מקרה "המעידה" משום שהרגישה שהרוחות עויינות את ויקה ואת הצלחותיה הראשוניות. אין לי גם הוכחות שההפקה הקרינה את הקליפ לפני המעידה "הבלתי צפויה" בשידור חי כדי שלא נפספס ולא נשמח לאיד, אלא נגלה חמלה. אך בראותי את הדרך בה מוצנעים פרטים אחרים על המתמודדים. פרטים שהיו לכל הפחות מעוררים סימני שאלה, לא נותר לי אלא לתהות. לתהות אם גורם בעל קשרים, המסוגל להסתיר פרטים על מתמודד אחד בקלילות שכזו, לא יכול גם באותה הקלילות לשלוט על גילויים לגבי מתמודד אחר.

פעם אחר פעם עולה רף ההתרגשות בתוכנית הזו. פעם אחר פעם, מתמודדים המקבלים ציונים נמוכים ניצלים באופן מסתורי, ומתמודדים טובים נופלים במקומם. אל מול עיננו נכתבת בחול מיתולוגיה חדשה. מתולוגיה מרגשת, אך זו הרי מיתולוגיה שתימחק מזכרוננו עם הגאות הבאה. למרות זאת אסור לנו לשכוח שאם מקרים כאלה לא יחרטו בזכרוננו , כך שנבחין במגמה הנוצרת, אזי בכל פעם מחדש יוכל להרוויח מכך מפיק במאי או קברניט לוח שידורים, שבלב ליבו יצעק בשמחה: “כולכם מטומטמים!”

כולכם צפיתם בפרומו הזה בשלב זה או אחר, הפרומו ל"פוליגרף", השעשועון החדש של רשת.

הדבר הראשון המוצג בפרומו הוא בחור. בחור שנראה נורמטיבי לחלוטין: צעיר, בריא, יפה ואפילו לובש חליפה שמרמזת על הצלחתו בחיים. לנו הצופים ניתנות רק שניות מעטות להתרשם מן הבחור הזה, ולפתח כלפיו אמפתיה, לפני שמלמעלה מרעים קול הקריין הזועם על כך, שישנם בעולם אנשים, המתחמקים מן הצדק. מאותו הרגע אנו הצופים מתחילים לתעב את הבחור ,לא פעם אלא פעמיים. פעם על כך שהוא רשע, ופעם, על כך שסימפטנו אותו בהתחלה. הדבר הזה מכשיר את הקרקע, לכניסתה של מחט הפוליגרף.

מחט הפוליגרף היא זרוע הנראית כלקוחה מסרטי מדע בדיוני. זרוע שנראית וזזה כמו רגל של חרגול חלל ענקי. לזרוע הזו יש תנועה מרתקת. מצד אחד היא זזה בעוויתות בלתי רצוניות, אך מצד שני גם בעוויתות האלה ישנו משהו מאיים. משהו שגורם לנו הצופים לחשוב, שהרבה יותר כוח טמון בה מכפי שראינו, מן קפיץ דרוך שמחכה להשתחרר. הזרוע נכנסת ללא חשש אל "המגרש הביתי" של הבחור הנורמטיבי שלנו: משרדיה הממוזגים של חברת הייטק. הבחור נושא את עיניו מעלה , ובשניה שהוא רואה את המחט, הוא מבין שהוא לכוד ומנסה לברוח. הזרוע רודפת אחריו, עוקבת אחריו ולא מתבלבלת מכל נסיונות ההטעיה שהוא מנסה להפעיל. בזמן זה הקריין שואל: גנבת מהמעסיק? בגדת באישתך? האשמת מישהו אחר במעשים שלך? הבחור לא עונה וממשיך לנוס על חייו. אנו הצופים מפרשים את נסיונות הבריחה וחוסר האונים שלו כהודאה בכל ההאשמות האלה, כשלמעשה יכול להיות שהקריין בעצמו אינו יודע מה עשה הבחור, ומנסה למצוא משהו להדביק לו.

לקראת סוף הפרסומת מגיע הרגע הגורלי. גיבורנו מגיע אל הגג, מביט לצדדים ורואה שהזרוע לא שם. הוא חושב שנמלט ממנה, ומרשה לעצמו לקחת אנחת רווחה, ובדיוק ברגע זה, קופצות ממחבואן, לא זרוע אחת, אלא שלוש. ולוכדות אותו בתנועת מלקחיים. הן משאירות לבחורנו רק מוצא אחד: לקפוץ מן הגג אל מותו. ואז מתערב הקריין ומציג את הקונספט של התוכנית.

צפיתי באותם פרומואים של התוכנית ה"פוליגרף", באותו הזמן בו הודה הנער ברצח עורכת הדין ענת פלינר. והבנתי עד כמה נכשלנו כולנו בהקמת חברה תקינה. הנער האשם התגלה בטעות לאחר שנתיים. שנתיים שבמהלכן, מי יודע במה עוד פשע. הוא נתפס לבסוף על עברה פעוטה, ורק בדיקה פקידותית שגרתית במאגר DNA, סימנה אותו כאשם. כחברה נכשלנו בלאתר את הרוצח כאדם בעייתי לפני שרצח, נכשלנו במשך שנתיים בלכידתו לאחר שפשע, וכעת העובדה שהוא קטין תמנע מן השופטים לתת לו עונש מרתיע. אפילו במבחן האחרון, שעוד נותר, מבחן השיקום ניכשל, והשיקום היחידי שיקבל הנער, יהיה בתא הכלא כשיעלה בדרגות סולם הפשע.

כל העובדות האלה, על כשלוננו כחברה, צריכות היו לדרבן אותנו לשנות ולתקן. היה עלינו לבצע רפורמות במערכת האכיפה, ובמערכת השפיטה. רפורמות שלא יהפכו את הצדק לנחלתם של העשירים בלבד. במקום זאת, נדמה שבפרומואים האלה כולנו נפלנו בשבי המחט הרוטטת הזו מן החלל החיצון, וכעת אנו עומדים להחליף את מערכת הצדק התקינה בפסק דינו פוליגרף חוצני.

בתי המשפט הם גדולים ומסורבלים, ומשפט ארוך וממושך הפך כבר מזמן לנחלתם של העשירים בלבד. פסקי הדין ניתנים לאחר שנים ארוכות, וגם אז חלק גדול של פסקי דין מתבטל בשל ערעורים. בואקום שכזה, זה רק טבעי שיהיה "שוק שחור" לצדק . שוק מהיר ופשוט. בו חוקי הכלכלה תופסים את מקומם של חוקי הצדק. שוק התפור למימדיו של מכשיר הפוליגרף.

למרות שבדיקות פוליגרף אינן קבילות בבית המשפט, הן מתפקדות כמערכת צדק לכל דבר. חברות ביטוח לדוגמה, מאיימות לעכב תשלום פיצויים לנפגעים במשך שנים, אלא אם כן ילכו לבדיקת פוליגרף שתוכיח שלא גרמו לנזק בזדון. חברות המקדמות אנשים לתפקידים בכירים, אנשים שעבדו אצלן שנים, מתעקשות שיבדקו בפוליגרף. אפילו מערכת הביטחון, הסכימה לשחרר את אלחנן טננבאום לאחר בדיקות פוליגרף למרות שעדיין חשדה בו.

ישנם אנשים שמצדיקים את מנדט הצדק החלופי הזה שנבנה סביב הפוליגרף , כנראה משום שהם סבורים שפוליגרף הוא מכונת אמת, אולם זה כלל לא נכון. פוליגרף הוא לא מכונת אמת, אלא מכונת שקר. הוא מתבסס על כך שכאשר אדם יודע שהוא משקר, המצוקה שבדבר תגרום לו להגיב בצורה חזקה יותר מהפעמים בהם הוא אומר אמת. כלומר הפוליגרף לא בודק את האמת, אלא את המצוקה שחווה אדם בזמן שהוא משקר.

לא מן הנמנע יהיה לשאול, שאם אלה הם פני הדברים. האם לא ייתכן שבעצם השימוש בפוליגרף, כאבן יסוד ל"צדק החדש", אנו מבצעים בעצם "ברירה טבעית"? האם בכך שאנו מוותרים טיפין טיפין על מהלך הצדק התקין אך היקר והמסורבל של ראיות הוכחות ודיונים, אנו בעצם מקדמים זן חדש של אנשים. אנשים שיכולים לשקר, ולא להרגיש נקיפות מצפון בשל כך? אנשים אלה יוכלו לפשוע, ואז לשקר בבדיקת הפוליגרף,להימלט ממשפט יקר ולפשוע הלאה, וברוח זו יחנכו גם את הילדים שלהם.

אלה הן שאלות כבדות משקל, אך בבסיסן עומדת שאלה אחרת. האם אנו כחברה מודרנית מוכנים להילחם על העקרונות שעשו אותה ככזאת, או שמא פשוט נשקיט את פחדנו מפני זה שהפכנו לחברה פרימיטיבית , בכך שנציג את הפוליגרף כפלא טכנולוגיה, שיסתור לכאורה טענות אלה?

את התשובה להרהורים האלה שלי קיבלתי מהפרומואים. הפרומואים שנועדו להפוך את הפוליגרף לשעשועון. שעשועון שבו יעברו על גבי שולחן ההימורים, דברים "פעוטים" כמו בגידה בבן זוג, גניבה ממעסיק,והכל להנאתם של הצופים. שעשועון מבוסס פוליגרף, שיהפוך את הבדיקה לידידותית ונגישה יותר, יהיה בעצם הצעד האחרון לפני קבלה עממית של הוויתור על מערכת צדק אמיתית. בתוכנית יהיה וודאי מנחה אהוד, ואולי דוגמנית חטובה שיעזרו להחליק את הגלולה המרה, ובמהרה כולנו, מכל שדרות העם נאמר לעצמנו, שהשד אינו נורא כל כך.

אבל השד הוא דווקא כן נורא. כי השד אינו העבריין, והשד הוא גם לא מכשיר הפוליגרף. השד האמיתי הוא הקריין. אותו הקריין בפרומו שעומד ממעל בלי שאנו אפילו חזינוו בו, אך מעולם לא ערערנו על קביעותיו ומתמרן את דעותנו בכזו מומחיות, שאנו שמחים כשאדם נלכד על הגג ורוצים לראות את זה קורה שוב ושוב. ואם את כל זה הרגשנו בפרומו, תארו לכם מה נרגיש בתוכנית האמיתית.

הערה: כן , אני יודע היטב שהבחור הוא שחקן, והמחטים של הפוליגרף הן עבודת אנימציה אבל לא על זה הפוסט, ומי שלא הבין את זה... שיקרא שוב.