סעו אחורה
150 שנה במכונת
הזמן שבניתם, והנחיתו
אותה בדרום ארה"ב.
שם תתגלנה בפניכם שתי מדינות:
האחת, לבנה,
בה אדונים ועלמות חיים כאבירים בימי
הביניים. הם
מתחרים זה בזה בטורנירים של סיף ורכיבה כדי להוכיח את הגבריות; נישאים למי שיש את הכי הרבה כסף , ומשוחחים רק על בד המלמלה החדש,
שזה עתה קנו בפריז, בסכום בו יכלו
לכלכל משפחה שלמה. ובסופו של היום, הם משיקים כוסות שמפניה יקרה, שהביאו מפריז יחד עם הבד, וחוזרים לישון בטירות הענקיות שלהם.
את גביעי
השמפניה המתרוקנים שלהם , אוספים אזרחי המדינה השנייה,
– השחורה.
השגרירים השחורים הללו מסתובבים
במדינה הלבנה כמו זרים.
כולם מזהים אותם,
חלק מצביעים ומצחקקים וחלק מתעלמים
מהם במופגן. את
מקומם שם לעולם לא ימצאו ,
ויאלצו, כל
ערב, לחזור חזרה
למדינתם השחורה – אל בקתות האבן הגסות.
שם יפשטו מדי השרד שלהם,
ישבו על קרקע לא מרוצפת, בחדרים חסרי רהיטים יחד עם עוד עשרה ויחכו לזריחת
השמש שתחזיר אותם לחלום שנטשו זה עתה.
שמונים שנים
של חקיקה, מגילת
זכויות ואפילו אנשים שהקריבו את חייהם
לא הצליחו לשנות את המציאות הזו.אף
לא אחד מהם הצליח להתמודד עם הטיעון הכלכלי
של תומכי השיטה: "אם
ניתן לאנשים זכויות,
זה יעלה את המחירים לכולם, ימוטט את הכלכלה ואז כולם
יסבלו, אפילו
העבדים עצמם”.
לכן, את מרב
הכוח וההשפעה שלהם הוציאו התומכים על
פתרונות עוקפים. אם
במגילת הזכויות נכתב שכל אדם זכאי היה
לזכויות, הם הכניסו נספח שהגדיר שחורים רק כ 3/5
בנאדם, וכך
החוק לא חל עליהם ועל בניהם ...
לצמיתות.
את השיטה הזו לא החרב השמידה ,
אלא העט. הארייט
ביצ'ר סטו,
סופרת אמריקאית,
גמרה אומר לקרוע את מסיכת הצביעות
מעל פניה של החברה האמריקאית.
היא רצתה לומר ,
שכולנו בני אדם – אפילו השחורים.
לשם כך המציאה דמות דמיונית:
הדוד תום. סבא
חביב ומבוגר, שלמרות
ההתעללויות של אנשים לבנים בו,
לא רצה לגרש מלבו את האהבה
והחיבה, גם
לא כשמת לבסוף ממכות רצח מאותם האנשים.
הדמות שלו הייתה כל כך סוחפת,
שאומה שלמה התרעמה על הפגיעה בו,
ויצאה לשחרר את העבדים כולם.
כך יצא, שלמרות
שהדוד תום הוא דמות בדיונית לחלוטין,
כמו גם האנשים הלבנים שהתעללו בו,
הוא היה זה ששחרר לבסוף את העבדים באמריקה.
מאז
נכתבו ספרים רבים ששינו את העולם.
לפני 100 שנים
בערך נכתב אלנטנוילנד של הרצל,
שגרם התעוררות ציונית בעולם,
ודרבן אנשים לבוא הנה ולהקים את מדינת
ישראל. לפני 60
שנה, נכתב
1984 של ג'ורג'
אורוול, שהזהיר
מפני השתלטות הרודנים,
ומשמש תמרור אזהרה עד היום.
אולם למרות זאת,
בישראל של היום,
ישראל המלאה בקרעים ושסעים:
דתיים נגד חילוניים,
משתמטים נגד משרתים,
עניים נגד עשירים,
עולים מול וותיקים וערבים מול יהודים
מעולם לא נכתב ספר שנוי במחלוקת הרומס
את ערוגות הדיפלומטיה בהם מתחבאים כולנו,
ואומר את האמת ישירות.
שנים התחבטתי מדוע זה כך,
עד שלא מזמן הדבר החלה התשובה להתגלות
בפניי.
הייתה זו סדרת
פרסומות לספרים: “ספר
שני בשקל", “ארבע
ספרים במאה" ו"שניים
בעשרה שקלים”. שהציתה
את אש הספקנות בלבי.
בניגוד לרוח המשועשעת בה צופים בוודאי
מרבית בני ישראל בפרסומות הללו,
נדהם אני בכל פעם מחדש אל מול גודלה
של החוצפה. נדמה
לי, ששכחנו כולנו
שבצד השני של המתרס,
ישנו סופר שצריך להרוויח ולהתפרנס.
ספר זה לא קילו מלפפונים!
ספר קונים פעם אחת,
ויותר לא קונים (או קוראים) אותושוב.
כמה זמן תוכלו אתם לחיות משקל,
מעשרה? מעשרים
וחמישה?
אחד הסופרים
אמר פעם בראיון לוקח לו בממוצע שנה וחצי
לכתוב ספר. במהלך
הזמן הזה, עומדות בפניו שתי אפשרויות:
האחת היא לכתוב את הספר כתחביב צדדי
– במקביל לעבודה יומית.
באופן הזה תשומת הלב שלו תתחלק
בין הספר ובין הפרנסה.
הוא יקצץ בשכתובים ובחומרים,
ויבנה מחיצה בין חיי הסופר בהם הוא
חופשי לבקר ולהצליף בלשונו בכל אחד,
לבין חיי העבודה שלו,
בו הוא מציית בפנים נפולות,
ומבצע את עבודתו בחריקת שיניים.
כך מצטמצמת איכות העבודה שלו בחצי,
והספר יהיה בינוני לכל היותר.
האפשרות
השנייה, היא לעסוק
בכתיבת הספר במשרה מלאה.
המשמעות הכלכלית של זה,
היא שעליו לקחת הלוואה גדולה כדי לפרנס את עצמו במשך שנה וחצי. . בסוף התקופה
כשיפרסם לבסוף את ספרו, יהיה עליו להרוויחדי והותר לא רק
כדי להחזיר את החוב שצבר,
אלא כדי שישחזר את החסכונות שהשקיע ויוכל לכתוב את הספר הבא.
כאן מזנקות
לתמונה חנויות הספרים,
ומסכלות לו את התכניות.
בעצם זה לא נכון לגמרי .
לא "חנויות
הספרים", הן
האחראיות למעשה, אלא
רשתות הספרים. רשתות
הספרים הן כמו סרטן.
הן מתפשטות בארץ ללא הפסקה.
רואים אותם בכל קניון,
בכל פינה ותחת כל עץ רענן.
הן לעולם לא תסתפקנה בכסף שצברו,
ותמיד תבקשנה עוד ועוד.
כך, לאחר
שמוצו כל הקהלים הלא מנוצלים, הן
פנו זו כנגד זו, והחלו
להציע הנחות לא הגיוניות רק כדי לפגוע זו
בעסקיה של השנייה.
לשם כך הם החלו להשתמש בסופרים
כארטילריה. בדיוק
כמו רמי לוי, ששוחט
עופות בסיטונות כדי להתחרות ברשתות המזון, שוחטות רשתות הספרים
סופרים בזיל הזול ,במטרה
להשביע מפלצת בלתי ניתנת להשבעה.
זו הסיבה
שסופר בארץ לא יכול להיות שנוי במחלוקת.
הוא עסוק בבריחה ממפלצת הכפן (הרעב)
הנושפת בעורפו.
גם אם יכתוב ספר אחד למטרות מסחריות,
לעולם לא יהיה לו די כסף כדי לכתוב
ספר שני שנוי במחלוקת.
גם אם יהיה זה סופר ידוע ומוכר,
חרפת הרעב תמיד תאיים עליו.
בנוסף לזאת,
לעבודה רגילה יהיה קשה לו לחזור.הוא
ופיו הגדול יזוהו בכל מקום כמו פליט
ריאליטי ד עתן, ויפחידו כך כל מעסיק עתידי... באופן הזה יהפוך
הסופר לשבוי בעולם הולך וצר,
ותמרוניו יהפכו למוגבלים יותר
ויותר.
במקום לפתור את הבעיה בדרכים סבירות ,
מציע עם ישראל פתרון ייחודי.
מארי אנטואנט אמרה:
“אם אין לחם,
שיאכלו עוגות".
עם ישראל אומר:
“אם אין משכורת,
שיקבלו פרסים".
אכן, לא חסרים
פרסים ספרותיים בארץ,
ואם יחסרו תמיד יקום הפילנטרופ (הנדבן)
שימציא טקס חדש,
ומהמליארדים שלו יתן כמה אלפים לממן
את סופר החצר המורעב.
הפרס החשוב ביותר כיום,
זה שמפורסם בתקשורת ,הוא
פרס ספיר: 6000 ספרים
נכתבו, רק
חמישה נבחרו.
כך טוענת הפרסומת.
בוודאי תשאלו מהו הפרס לאותם המעטים?
25,000 ש"ח. חלקו את הסכום הזה ל12 חודשים, ותקבלו 2000 ש"ח לחודש.
האם אתם מתארים מישהו שיכול לפרנס
עצמו בסכום כזה במשך השנה בה א יכתוב
ספר חדש? זה הרי אפילו לא שכר מינימום!
עם ישראל הפך
את סופריו למכונת ריצוי ועינוג,
ועם ישראל סובל בשל כך.
הסתכלו סביבכם.
כל אי צדק שאתם רואים סביבכם:
עובדי חברת קבלן,
אנשים החיים תחת קו העוני,
מצב המגורשים מגוש קטיף,
הפליטים מדרפור כולם הם ספרים בפוטנציה
שמעולם לא נכתבו,
וכנראה גם לא ייכתבו.
אין סופר שיעז לכתוב אותם, ולעורר גלים מהפחד שאף
אחד לא יקנה והוא יוקע. האם
הביקורת על הבעיות האלה לא מצדיקה לשלם על
ספר קצת יותר משקל?
יותר מעשרה שקלים?
אולי במקום לקנות ארבע ספרים במאה
שקלים, כדאי לקנות
ספר אחד, טוב
באמת, בחמישים
או שישים ?
לכן כאשר כולם
חוגגים השנה את שבוע הספר העברי,
אני חוגג את שבוע דיכוי הספר העברי,
ודרכו את שבוע דיכוי הרוח הישראלית.
אני חוגג את שבוע פריחת העוול!
בשדה הבור הספרותי שלנו,
לא יצמח הדוד תום או וינסטון סמית'
שיצילו אותנו מעצמנו.
את המגרש הספרותי שלנו ימשיכו לתפוס
עיתונאים, מבקרים
ואנשי "תראו
אותי גבר", שכותבים
בטורים על חייהם המגניבים,
ולבסוף כורכים אותם לספר ומפרסמים
(כמו קנדיס בושנל
בסקס והעיר הגדולה).
הכלבלבים האלה,
שיגוננו על המערכת ממנה הם מרוויחים,
עדיין זקוקים למישהו לנשוך.
הזהרו שלא
ינשכו אתכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
