ארכיון דון קישוט:

כשהייתי ילד נהגתי להסתכל ברחמים על האנשים שמצאו נחמה בדת. הייתי מביט בהם, עניים וקשי יום מוציאים את מעותיהם האחרונות על קניית אות בספר תורה, קמע או ברכה מן הרב. שנים חלפו, שלא לומר עשורים, והעניים נשארו עניים כמקודם, קשי יום כמקודם, ומאז בחירתו של ביבי לשר האוצר ולאחר מכן לראש הממשלה, מצבם אף הורע.

אופן מחשבה שכזה, בו מזלזלים בדרך חיים אחת, חייב מטבע הדברים לסמן דרך חיים חלופית אותה יש להעריץ או לפחות להעלות על נס. דרך החיים החילונית שמשה לי ככזו. שם דברים נעשו בהחלטת הרוב ולא בהחלטת הרב, הדברים נדונו ופורסמו בתקשורת, וביקורת התאפשרה הן על ההחלטות הסופיות והן על מקבלי ההחלטות הסופיות.

לכשהתבגרתי, ראיתי גם את דרך החיים הזו, זו שהערכתי, מתחילה להתפורר. זה החל ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, וייסורי הגסיסה שלה נמשכו זמן רב מאוד לאורך סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, בהם כאשר המדינה שגשגה היא לא השכילה לחלוק את העושר עם השכבות העניות ולשפר את מצבן, וכאשר המדינה נתקעה במשבר כלכלי חמור מאוד, היא נצלה את השכבות האלה כדי להשיג את הכסף הדרוש להתאוששות.

למרות זאת, דבר אחד תמיד הערכתי באורח החיים החילוניים והוא שהם היו חילוניים. חשבתי לעצמי, או נכון יותר שכנעתי את עצמי, שאולי התוצאות גרועות אבל התשתית קרי הדיבור והמחשבה החופשיים, קיימת. בשנים האחרונות, גם המחשבה הזו, האחרונה שמחזיקה את אמוני בחברה הזו מתאיידת. נדמה לי שמדינת ישראל היא לא מדינה של 20% דתיים ו-80% חילוניים, אלא מדינה של 20% המאמינים בתורת ישראל ושמונים אחוזים המאמינים בדת אחרת.

בוודאי תשאלו: מהי הדת הזו שמאמינים בה 80% ממדינת ישראל. ובכן הדת הזו היא הדת הנפוצה ביותר במדינה. שמה הוא צה"ל. במהלך ששים שנות קיומה של המדינה הפכנו ממצב בו הצבא היה מפוקח על ידי הדרג המדיני, למצב בו הצבא הוא הלכה למעשה הדרג המדיני. זה גורם לחברויות, קשרים ודרך מחשבה ייחודית מאוד בה ביקורת וענישה של מפקדי הצבא כמעט בלתי אפשרית.

אלה הם דברים קשים לומר, אני יודע, אבל החלטתי לעבור על כמה מהסממנים של הדת כדי להראות לכם כיצד הם ישימים לגבי הצבא.

האלמנט העיקרי לגבי הדת הוא הליכוד. אנשים המאמינים באותה הדת נוטים להתלכד זה עם זה ולהקשות כניסת אנשים אחרים עד כדי הפיכת הדבר לבלתי אפשרי. לפני שנה בערך, יצא הפורום נגד השתמטות בפרסומת שמראה בדיוק את הנקודה הזו:. קבוצת מטיילים בהודו עושה שאלון בין האנשים ושואלת כל אחד מה הוא עשה בצבא, עד שמגיעים לפניו ההמומות של המשתמט, ושומעים צליל החותמת של "לא עבר", מ"כוכב נולד" והכתוב:” ישראלי אמתי לא משתמט!”.

רציתי להתחיל עם הדוגמה הזו כדי להראות משהו שכולם מסכימים לגביו. אף אחד במדינה הזו אינו אוהב משתמטים, אבל בואו ננסה לראות לרגע מעבר לססמה הזו. מדינת ישראל לא הענישה מעולם אף אדם על השתמטות. מדינת ישראל לא שפטה אף אדם על השתמטות. המשתמטים סופגים אומנם עונש, אך לא עונש מדיני. והעונש שלהם הוא חרם. חרם הוא עונש דתי! בדיוק כמו החרם הדתי שהשית האפיפיור על הכופרים. בדיוק כמו החרם הדתי שהשית רבנו גרשום על בני דתו הסוררים.

בזמן שמחשבה זו מתחפרת במוחכם, בואו נעבור לרגע ונחשוב על המאפיינים האחרים של הדת. המאפיין הבא של הדת הוא התעמולה. איך שלא תסתכלו על כך, באיזו דת שלא תסתכלו, האנשים המאמינים בדת הזו, או לפחות המנהיגים שלה, תמיד צודקים. גם אם הם הביאו את מאמיניהם לפשיטת רגל ולאסון מוחלט הם הצודקים. גם בצבא ניתן לראות סממנים קטנים של זה כמו: “המפקד לא מאחר המפקד מתעכב", “המפקד לא טעה, המפקד התבלבל".

איך , אם כך, הם מיישבים דרך מחשבה זו עם מקרים בהם המאמינים ניזוקו באופן חמור הרבה יותר? פשוט מאוד. קיימות שתי דרכים. הדרך הראשונה היא סיפור על בגידה מבפנים. קחו את הנצרות. הנצרות קיבלה טראומה קשה מאוד בראשית ימיה. ישו, שהתיימר להיות בן האלוהים, מת! והוא מת צעיר מאוד בדרך פומבית וארצית מאוד. לכאורה היה נדמה שהוא עשה אפעס, כמה שגיאות בחיים. אך אדם במעמדו שעשה שגיאות עלול היה להכתים את כל הדת. הדרך בה יושבה הסתירה הזו היא על ידי מציאת בוגד: יהודה איש קריות, ש"קלקל" את העניין מלכתחילה. במילים אחרות על פי הנצרות: ישו צדק, ואם יהודה איש קריות לא היה "מקלקל לו”, העתיד היה נראה אחרת לגמרי.

דרך אחרת בה מיישבים את הסתירה בין הגורל העגום של המאמינים לבין העובדה שהמנהיגים הדתיים לא טועים היא על ידי הסיפור המזלזל. דוגמה לסיפור כזה הוא הסיפור: יתושו של טיטוס. טיטוס שהיה האדם שהרס את בית המקדש השני ולפיכך היה אמור לקבל עונש חמור מידי שמיים, אך במציאות טיטוס חזר לרומא והפך לקיסר של כל העולם המוכר בזמנו. היהדות לא יכלה לחיות עם הפרדוקס הזה וספרה סיפור בו יתוש נכנס דרך אוזנו לראשו של טיטוס והוא חי את שארית ימיו בייסורים. הכל כדי להצדיק את האמונה שהיהדות צודקת.

בואו עכשיו ניישם את שני הדברים האלה לגבי המערכת הצבאית. צה"ל יצא בשנת 2006 למלחמה בלבנון. הוא שם רף גבוה מאוד להישגים ובסופו של דבר לא עבר אותו. אילו היה הצבא גוף אזרחי המנהיגים היו מודים בטעות ומתפטרים. הרמטכ"ל אמנם התפטר, אך זו הייתה התפטרות סמלית בלבד משום שבטעות הוא לא הודה, ומעטים מן ההנהגה הבכירה התפטרו אף הם. צה"ל ושמונים האחוזים מעם ישראל המאמינים בו, יישבו את הסתירה בין דרכו של צה"ל ובין התוצאות בשטח בשתי הדרכים שהזכרתי קודם.

ראשית, הם חפשו בוגדים או שעירים לעזאזל לתלות בהם את האשמה, והפלא ופלא הם מצאו אותם. היו אלה המשתמטים! הניחו בצד את הכעס שאתם מרגישים כלפי האוכלוסייה הזו, וזכרו על המוטיבציה האדירה (!!!!) שהייתה באותם ימים, על האנשים שבאו מחו"ל במיוחד כדי להתגייס ולהלחם. על שירי הניצחון שחוברו טרם זמנם (יאללא יא נאסראללה, נדפוק אותך אינשאללה). האם משהו סבור באמת שלמשתמטים הייתה יד בהפסד ולא להנהגה גרועה שלא דאגה למקלטים מתפקדים, או שבצעה תקיפה יבשתית מאוחר מדי?

ובכל זאת, מאז אותה האפיזודה אני רואה את המערכת הצבאית יוצאת במסר הבא: תנו לנו יותר סמכויות, כדי שנוכל למנוע השתמטות. יותר סמכויות למערכת צבאית שכשלה? האם מישהו מעלה בדעתו שאיש צבא צריך לקבל סמכות כדי לפגוע באזרחים? בכל תחום אחר צה"ל מנפנף בהצלחותיו... אפילו במקרה של מלחמת לבנון בה הדבר כמעט בלתי אפשרי, אך דווקא בהשתמטות נראה כאילו צהל מתאמץ במיוחד להראות עד כמה הוא נכשל. כל שנה הוא יוצא בסטטיסטיקות חמורות יותר ויותר לגבי המצב, אך כשמסתכלים עמוק יותר רואים שהוא מוסיף גם את האנשים החולים והדתיים לאוכלוסיית המשתמטים כדי להעלות את המספר באופן מלאכותי ולהציג אמת מסולפת שתחייב את דעת הקהל הישראלית להרחיב את סמכויותיו לתחום האזרחי. האם צה"ל יכול לרפא את החולים? האם צה"ל יכול להמיר את אמונתם של הדתיים? תהיינה סמכויותיו אשר תהיינה ?

הדרך השנייה לחיזוק התעמולה, שיטת יתושו של טיטוס, גם מיושמת בהצלחה בצה"ל. אפשר לקרוא לה אולי: יתושו של נאסראללה. בשיטה זו אנו ממהרים לומר עד כמה הוא סובל, וכמה הוא יושב בכלוב ומאחורי זכוכית ממוגנת ו"לא נהנה". האם אדם הגיוני באמת חושב שזה טיעון רציני:ש"לא כיף לנאסראללה", או שפשוט הוא מבין שזו שיטתה של הדת הצבאית לרשום לעצמה הישג והצלחה במקום בו היא הייתה צריכה להודות בכישלון.

המאפיין השלישי של הדת הוא הבטחת העולם הבא. כמעט כל דת מבטיחה איזושהי טובת הנאה לאחר המוות. הנצרות והיהדות, וגם האיסלם מבטיחות סוג של גן עדן, או עולם הבא למאמינים. הבודהיסטים מבטיחים נירוונה, הויקינגים הבטיחו ללוחמים שלהם מסיבה אינסופית על שולחנו של ת'ור. ומה מבטיחה הדת הצבאית שלנו?

ובכן, זהו הדבר שהרגיז אותי לאחרונה ודרבן אותי לכתוב פוסט שמעטים יאהבו. לאחרונה הדת הצה"לית החליטה להתערב גם במוות של האנשים בכך שהיא מנסה למנוע קבורה צה"לית מעריקים. חייל עריק, ששון שמו, מת בתאונת דרכים והמשפחה שלו בקשה לקבור אותו בטקס צבאי כמקובל לכל החיילים שנהרגו.

צה"ל התנגד בטענה של חילול הקודש, או כפי שהם מנסחים זאת: חילול הערכים של צה"ל. ההורים פנו לבג"ץ ובג"ץ קיבל את טענתם. חייל עריק הוא עדיין חייל, הוא כפוף לחוק השיפוט הצבאי ולכן זכאי לכל הזכויות של חייל לרבות קבורה.

בצעד בלתי שגרתי בחרה המערכת הצבאית לתקוף את בג"ץ. חיילים במדים המקבלים משכורת מהמדינה וכפופים לחוקיה ואין להם זכות לדיבור חופשי, בחרו לתקוף שופטים, ואפילו שופטים עליונים במדינת ישראל, בטענה שקבורה צבאית לחייל שערק "תחליש את אמונת המאמינים שלהם בדת".

בואו נודה באמת... האם זה באמת חשוב איפה החייל ייקבר? אתם חושבים שזה משנה לו? האם אתם מאמינים שישנו חייל באיזשהו מקום במדינה שחושב שבגלל שלא יקברו אותו בחלקה צבאות הוא (אולי) לא יערוק? כמובן שלא. העונש הזה לא היה עונש לחייל, אלא אמצעי לחיזוק האמונה. אמצעי לאיחוד מאמינים בכך שגם אחרי המוות הכופרים נענשים.

אני מודה שזהו לא פוסט קל לקריאה ובטח שלא נעים, ואם משהו יגיע עד לכאן הוא בוודאי יגיד שאני מגזים, מתלהם ומנפח את המצב הרבה מעבר לפרופורציה. אם קיים מישהו שיצליח לקרוא עד הנה אני בטוח שהוא יחשוב גם שזו סתם דמגוגיה. צבא זה דת??? שטויות במיץ! דת מתקשרת למשהו מיסטי, נסתר וחבוי. משהו מלא נסים ונפלאות.

בעיניי, דת היא בראש ובראשונה אמצעי לאילוף אנשים. גם הדתיים הקיצוניים ביותר יסכימו לכך. דת נועדה לאלף אנשים להתנהג באופן מסוים דרך שיטות של שכר ועונש, הפחדה וליטוף, חיבוק והחרמה. בין אם הדרך הזו תוביל לגאולה רוחנית או שסתם תוביל להפיכת כוהני הדת לאנשים עשירים יותר אין ספק שיש יתרונות רבים להחזקת המושכות של עדת מאמינים מאולפת. ואסור לשכוח שפרצה קוראת לגנב...

קיימת אגדה מפורסמת: הנסיכה והעדשה. בסיפור זה ישנו נסיך המחפש שידוך אך ניצב בפני בעיה: עליו להתחתן אך ורק עם נסיכה אמתית.

בשנים בהם נכתבה האגדה לא היה את משרד הפנים שינפיק תעודות זהות חכמות, לא היו בדיקות גנטיות ב-250 דולר ומעלה כדי לגלות קרובי משפחה נעלמים, ובטח שלא היו פוליגרפים... כנראה בגלל שגיא סוקניק עדיין לא נולד. הפתרון האחד והיחידי שהיה בנמצא היה מבחן העדשה. נתנו למועמדת לנישואין לישון לילה אחד על ערימה של מזרנים שתחתיהם נחה לה עדשה קטנה מתוך ההנחה שרק נסיכה אמתית תרגיש בעדשה בלילה ולא תוכל לישון.

שנים רבות עברו מאז שסופר הסיפור, אבל מידי פעם אני מרגיש את הסיפור הזה מסופר במציאות. כאן אולי העדשה היא לא גוף קטנטן וקשה, אלא משהו שבמאה ה-20 צורם הרבה יותר: סטיגמה. ישנן מילים שכשאומרים אותן כיום צורמות בדיוק כמו העדשה אז, ומהכאב וחוסר הנוחות אנו מתהפכים פעם אחרי פעם, כמו הנסיכה, אם תרצו, על יצועה בלילות, תוך שאנו שוכחים שיש לנו את הזכות והרשות לעבור למיטה אחרת.

מילה כזו, המפריעה כמו עדשה היא המילה גזענות. מילה אחרת היא אפליה. כבר כמה עשורים שאני חי במדינה הזו, ובתור מדינת יהודים שאמורה להגן עלינו מפני גזענות, אנו שומעים על גילויי גזענות על ימין ועל שמאל. אנו נסיכות. נסיכות של ביטחון אישי, וכנראה שהמילה הזו כה צורמת לנו עד שאנו שוכחים לברר אם הדבר נכון או לא... וזה הופך אותנו קלים לתמרון.

קחו את המקרה בעמנואל לדוגמה. לכאורה סיפור גזעני שאין כמותו: הורים אשכנזים שאינם רוצים שהילדים שלהם ילמדו עם תלמידות ספרדיות ומוכנים ללכת לכלא בשביל זה. אין דבר מקומם מכך, אולם כאשר מגרדים קצת את פני השטח מגלים שהסיפור מורכב הרבה יותר.

ראשית, זהו לא סיפור גזענות, אלא סיפור גזענות בתוך סיפור גזענות. החינוך הדתי הוא גזעני מעצם טבעו. ראשית, העיקרון המוקנה לכל אדם שלומד דת בכלל או יהדות בפרט, הוא שאנו הוא העם הנבחר. אנו העם הנבחר מעצם לידתנו בלבד. זרע ההורים שלנו הפך אותנו לעם הנבחר, ולפיכך אנו זכאים להקלות מסוימות (הקלות עולה, אם תרצו), בבואנו לגן עדן.

העיקרון הבא שמלמדים בבתי הספר הדתיים הוא שלמרות שאנו העם הנבחר, אם לא נשמור על מידה מסוימת של טוהרה נאבד את זכותנו זו לגן העדן. זה מתחיל מהקניית ההרגשה שאנו מלוכלכים, וצריכים להטהר במקווה בכל עת שנגענו במשהו שאינו ברשימה מאושרת ויסתיים בכך שתראו אותנו מפלים ממזרים, הומוסקסואלים, מתעללים בעגונות.מקשים על יהודים להתחתן עם גויים, ואפילו מקשים על גויים להתגייר. אנו נפריד בין אורתודוקסי לקונסרבטיבי ובינו לרפורמי, ונתעקש על כתיבת הדבר בתעודת הזהות.

אבל שם זה לא נגמר. אנו נפלה גם בין היהודים. נפלה בין דתיים לחילוניים, בין דתיים ותיקים לדתיים חוזרים בתשובה. בין דתיים מזרם א' לדתיים מזרם ב'. ההפרדה תגיע לרמה כזו שבבחירות לראשות העיר הקדושה בעולם, ירושלים, דתיים מזרם אחד יבחרו בכוונה אדם חילוני, ניר ברקת, כדי לעקוץ את הדתיים מהזרם השני. הדתיים שעשו זאת בוודאי חזרו לביתם מרוצים ולמדו את הילדים שלהם להתנהג באותו האופן.

זו הסיבה שהסיפור בהתנחלות עמנואל אינו סיפור על גזענות, אלא סיפור על גזענות בתוך גזענות בתוך גזענות. סיפור על אנשים, הורי הילדות ממוצא ספרדי, שמעוניינים בגזענות שתימשך, אך בצורה מבוקרת. כל האמור לעיל לגבי האפליה לגיטימי בעינם. הדבר היחידי שאינו לגיטימי הוא ההפרדה בין ילדות אשכנזיות לילדות ספרדיות.

העניין הוא, שדווקא זהו דבר לגיטימי מאוד בעיניי ואני אסביר מדוע: בית ספר דתי הוא בית ספר שאמור להתמחות בנושאי דת, וקיים הבדל מהותי בין המסורות והסגנון של התרבות האשכנזית לזה של התרבות הספרדית. קיים הבדל בהטעמה ובמנהגים. קיימים הבדלים בגיבורי התרבות ובאופן התפילות. מאכלים שכשרים בעדות ספרד אסורים בעדות אשכנז, ולהפך. זו הסיבה שלדעתי מי שמראש בחר לחנך את ילדיו בחינוך דתי, בחינוך המדגיש את השוני שלו משאר האוכלוסייה, אין לו את הזכות המוסרית לבוא בטענות כשתוצרי אותו החינוך לוקחים את ההפרדה הזו הלאה. חינוך דתי מוצלח הוא חינוך דתי מופרד ככל האפשר משום שרק כך הוא יכול לשמר כמה שיותר מסורות ומורשות.

עכשיו בואו נשאל את עצמנו שאלה אחרת. מדוע ההורים הספרדיים רוצים כל כך להיות בין אנשים שלא מעוניינים בהם? הסיבה אינה תיקון העולם אלא העובדה שבתי הספר הדתיים האשכנזים נתפסים כיוקרתיים יותר. גם זו גזענות וגזענות מסוכנת. טובי הרבנים יגידו לכם שכדי שישיבה תיתפס כאיכותית צריך להיות בה אחוז מסוים של אשכנזים. קיימת תופעה, אגב, בה הורים לילדים ספרדיים משנים את השמות שלהם לשמות שנשמעים אשכנזיים, רק כדי שהילדים שלהם יוכלו להיכנס לבתי ספר דתיים ואיכותיים שכאלה. פעם שאלו מישהו מזרחי מדוע הוא שינה את שם המשפחה שלו ללב. הוא אמר שאלה ראשי תיבות של "לא בוזגלו", וצחק. כן, יש כאן גזענות ועדתיות של מזרחים בתוך עצמם. מזרחי מזרחי, אבל העיקר שהוא לא בוזגלו. חושב הוא לעצמו.

יחס שוויוני צריך להיות אך ורק בחינוך ממלכתי. חינוך שהמדינה נותנת ללא הבדל דת גזע ומין. אני למדתי בחינוך כזה, ואם מישהו יעז במסגרת חינוך שכזו להפלות ילדים אתיופים או מזרחיים זו סיבה לתביעה או למלחמה שתסתיים בכלא, אבל מהרגע שאזרח מחליט לצעוד אל תוך הבועה הגזענית של החינוך הדתי. מהרגע שהוא אומר לילד שלו: “אנחנו כיהודים שווים יותר מכל העמים האחרים", שלא יתפלא ויזדעזע אם יגידו לו "אנחנו כיהודים אשכנזים שווים יותר מכל היהודים האחרים". או שישמע שהדתיים מליטא שווים יותר מהדתיים מהדתיים מקזבלנקה.

זה לא נכון כמובן. זו גזענות! אבל זו גזענות שהנפגע ממנה ויתר מראש על זכותו להילחם בה משום שהוא שיתף עמה פעולה. אינני חושב שהמדינה צריכה הייתה להתערב במעשה הזה, מגונה ככל שיהיה. נהפוך הוא. המדינה הייתה צריכה לומר להורים את האמת בפרצוף, והאמת היא שמהרגע שהדתיים בקשו אוטונומיה, הם קבלו עליהם את העוקץ יחד עם הדבש.

לנו אין נסיך להתחתן עמו, ואין שום סיבה שנמשיך לישון על העדשה הזו לילה אחר לילה. אם לא נוחה דעתם של חלק מההורים מהמיטה עליה בחרו להשכיב את ילדיהם, הם מוזמנים ללכת לישון במיטה הממלכתית, ולמען החינוך הדתי והנשמה לקחת את ילדיהם להתפלל בבית הכנס העדתי הסמוך למקום מגוריהם.