ארכיון דון קישוט:

צפיתי היום בתכנית של ליאור שליין. הוא פתח את התכנית בכך שהודיע שראש הממשלה החליט להתפטר. הוא מיד קיבל תשואות רועמות, תשואות שלא נשמעו במשך כל הקריירה שלו. כששמעתי זאת חשבתי שבעצם האירוע הזה משקף בעיניי את הלך הרוח של כולנו. נדמה שכולנו מהלכים כסומים בענן האופוריה שפוזר סביבנו מבלי ששמנו לב לאותיות הקטנות. את אותם אותיות קטנות אני אשתדל להגדיל עבורכם בפוסט זה:

לא סתם בחר אולמרט את היום הזה בכדי להודיע שאיננו מתפטר. היה זה היום המתאים ביותר להודעה שכזו – יום יבש וחם, בדיוק בשעה בה כולם חוזרים מעבודה קשה ורוצים להתבדר באיזה משחק טוב או בטלנובלה עסיסית. זה לא היום בו יש לקהל זמן ואפשרות לשמוע ניתוחים מעמיקים מהפרשנים הפוליטיים.

אהוד אולמרט הודיע על התפטרותו למעשה בהפתעה ולא בכדי. הוא ידע שאם ימתין ויודיע על כך בצינורות התקשורתיים המקובלים, אולי יקבל יותר רייטינג, אבל גם מסכת התעתועים שלו תיחשף. אהוד אולמרט לא אמר שהוא מתפטר, אלא אמר בעצם שהוא יתפטר בעתיד הלא ידוע. העתיד הזה הוא לכאורה קרוב, אך בשורה התחתונה אהוד אולמרט, אולי בפעם הראשונה זה שנתיים, יישאר בתפקידו ברישיון ובהסכמת הציבור.

התכסיס שבו נקט אולמרט בנאום ההתפטרות שלו, מזכיר לי את השעשועון "אחד נגד מאה”. זהו לא רק משחק של ידע. שם כמו פה, המתמודד צריך להתמודד עם לחץ קבוצתי מהקהל אם להישאר או לפרוש. ( שם לחץ הקהל הוא להישאר ולהפסיד את הכסף ולא לפרוש). הרבה מתמודדים יודעים מראש שלא יעמדו בלחץ, לכן הם נוקטים בתכסיס הבא: הם באים ואומרים:”אני הולך עד הסוף". כך משלב לשלב הם חוזרים על ההצהרה, עד שהלחץ והקריאות מן הקהל דועכים, ואז כשמתמודדים רוצים לפרוש, הם פשוט פורשים במהירות מתחת לאף של הקהל המנומנם והזועם.

גם כאן, נוקט אולמרט בתכסיס דומה. הוא אומר שהוא יפרוש, כדי להוריד את הלחץ הציבורי, וברקע הוא כבר מתכנן את חזרתו. אני משער שהוא יתמוך (בין אם ישירות או בעקיפין) במתמודד הכושל מבין כולם, וכשקדימה תפסיד בבחירות, כמו ביבי וברק לפניו, אולמרט יזנק בטבעיות לתפקיד "המושיע". ובעצם נקבל שידור חוזר של המצב כיום בתוספת השנים המרות של מחליף בלתי ראוי.

התירוץ שאהוד אולמרט נתן להישארותו, היה שהוא לא מעוניין לערער את היציבות הפוליטית, ולכשיבחר מנהיג חדש לקדימה הוא יתפטר מידית. אינני יודע כיצד להגיב לטענה הזו. זו טענה כל כך מגוחכת שאינני יודע כיצד לענות לה בלשון נקייה.

ראשית,אין כל בעיה עם היציבות השלטונית. למעשה הבעיה של מדינת ישראל היא שישנה יתר יציבות שלטונית. רק בעזרתה הצליח אהוד אולמרט לשרוד ועדות חקירה שרמזו לו ברמזים עבים יותר מסטייק ארגנטינאי עסיסי שעליו ללכת הביתה. היציבות השלטונית בארץ היא כה חזקה,עד שהיא הפכה לקיפאון שלטוני. כנראה את זה אהוד אולמרט מנסה לשמר בעצם.

מבחינה חוקתית, יש לאולמרט ממלא מקום, שיכול להיכנס לתפקידו מידית, ולכן אין בעיית יציבות שלטונית. ממלא המקום הוא ציפי לבני, חברה בממשלה ובקיאה בפעולתה . אולמרט עצמו, נכנס לתפקידו באופן הזה, וכיהן בו חודשים ארוכים. התפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה, הוא תפקיד שנועד בדיוק למטרה הזו:לשמור על היציבות השלטונית עד לבחירות. אם אולמרט חושב שממלא מקומו הוא אדם בלתי ראוי, אז הוא למעשה מעל באמון הציבור ונכשל בתפקידו, ועליו לתת על כך את הדין.

במקום זאת, אולמרט פירט במסיבת עיתונאים מתוקשרת את הצלחותיו, והתאונן על כך שאינו זוכה בקרדיט הראוי בעבורם. מן הדף הכתוב והמוכן הוא קרא ברהיטות. הדרך בה הישיר מבט בדרמטיות אל המצלמה, גרמה לי לחשוד לרגע, שלא היה זה נאום, אלא תסריט, ומיד כשסיים לקרוא שורה, הייתה כתובה שם בנייר הוראה להישיר מבט דרמטי למצלמה. חסרה הייתה שם רק הוראה למחות דמעה.

אל נאום אולמרט הגיעו תשובות יריביו הפוליטיים. כמעט כולם (הפלא ופלא) היו בחו"ל. הם לא יכלו להגיב באופן ענייני לנאומו, משום שהם לא צפו בו. את הידיעה קיבלו בפלאפון בין פגישה אחת לשנייה, והניחו בראשם את התסריטים האופטימליים ביותר בעבורם, ועל כך למעשה ברכו. כך חסך מעצמו אהוד אולמרט את עינם החדה ולשונם הביקורתית והמושחזת של יריביו, ולמעשה הצליח לצייר את עצמו כקדוש מעונה.

נאום הפרישה שלו הזכיר לי את נאומי הפרישה של ניקסון שהשתמרו בזכרוני עם השנים.

ריצ'רד ניקסון היה פוליטיקאי אפור וימני, שבדומה לאולמרט, כיהן כמספר 2 של גנרל אמריקאי פופולרי שנבחר לנשיאות. היחסים בינם היו קורקטיים וקרירים, ולאחר שהגנרל,אייזנהאואר, פרש, רץ ניקסון במקומו לנשיאות והפסיד לקנדי ב30000 קולות. כשהוא מנסה לשמור על מעמדו וכוחו הפוליטי, פנה ניקסון להימור בטוח, והתמודד על מושלות קליפורניה, אך הפסיד שם באופן מביש. לאחר ההפסד החליט ניקסון לפרוש מן הפוליטיקה, ונשא את המשפט המפורסם שלו: "לא יהיה לכם את ניקסון בסביבה להתעלל בו יותר".

ניקסון לא נעלם, ולאחר שנים ספורות, שוב הפציע כוכבו של ניקסון בפוליטיקה האמריקאית. הוא זכה בנשיאות לא פעם אחת אלא פעמיים. אך בזמן הכהונה השנייה שלו, צפו ועלו פרשיות שחיתות. המפורסמת שבהן הייתה פרשת ווטרגייט. בפרשה הזו חלק משמעותי מהצוות הבכיר שלו הואשם באחריות לפריצה למשרדי המפלגה המתחרה. במונחים ישראלים זה כמו שראש הממשלה, היה נותן פקודה למפכ"ל המשטרה לפרוץ למשרדים של המערך או הליכוד, ולגנוב מהם את התכניות לתשדירי התעמולה כדי שהוא ייבחר פעם נוספת. זו הייתה פרשה פלילית מביכה שהייתה יכולה לשלוח את ריצ'רד ניקסון לכלא.ניקסון התפטר רגעים ספורים טרם כך. וזכה בחנינה ממחליפו. את נאום הפרידה שלו סיים במשפט הבא: “אני לא שונא אף אחד, גם אם הם שונאים אותי בחזרה". מסר זה היה מסר מאוד נוצרי למדינה נוצרית, שהזכיר את הפסוק בברית החדשה של ישו בזמן שנצלב: "סלח להם... הם אינם יודעים מה הם עושים". הנאום ההוא והפסוק הזה כל כך הזכירו לי את הטון והדברים שנשא אהוד אולמרט מעל הדוכן היום. ההבדל היחידי הוא שאצל האמריקאים נשיא אינו יכול להיבחר יותר מפעמיים, ומן הציבור נחסכה כהונה נוספת של ניקסון

לנו אין מזל שכזה. כבר עתה ישנם שני ראשי ממשלה כושלים, שסולקו על ידנו, מחכים לתפוס את השלטון: נתניהו וברק. אולמרט כנראה תכנן את מסיבת העיתונאים באופן הזה, כדי להיות השלישי. נכון, קל לומר עכשיו שאין לו סיכוי וזה בחיים לא יקרה. אך אסור לשכוח שבתקופת נתניהו אמרו גם את אותו הדבר, וכעת לפי הסקרים הוא עומד לנצח בבחירות. וברק, שחוסר כישוריו התחילו את האינתיפאדה השנייה שבה נהרגו אלפי ישראלים, יושב לבטח בראשות המערך.

הסיבה שהתופעה הזו מתרחשת, היא שראשי הממשלה שלנו לא מתפטרים בכוונה לעזוב, אלא בכוונה לחזור.. כבר מרגע ההחלטה שלהם להתפטר, הם מתכננים כיצד ישובו. הם בוחרים מחליפים שהם מאמינים לא יצטיינו בהנהגה, ואז כשהם פורשים הם מטרפדים את צעדיהם בכל פעם. נתניהו לדוגמה, השאיר את מפתחות המפלגה בידיים של שרון: מועמד שנחשב כסוס מת. שרון היה זקן, וקופת השרצים של הטבח בסברה ושתילה הייתה על גבו. גם ברק ניסה להישאר בציפורניים כשר ביטחון. וכעת אולמרט נוקט באותו הטריק. טריק שקוף ועלוב.

בסופו של דבר, אני בטוח שהן יריביו של אולמרט וידידיו, ממלמלים בליבם את המנטרה:”הוא עוד יחזור", באותו האופן שמלמלו אותה על ברק ועל ביבי. ההבדל היחידי הוא שכעת יש לאהוד אולמרט חודשיים בתפקיד הכי חזק במדינה כדי להפוך דברים אלה למציאות.

מה שהרגיז אותי היום, היו חיוכים, חיוכים במסך מפוצל. מצידו השמאלי של המסך, ישבה כתבת ערוץ 10, שדמתה שתי טיפות ליעל בר-זוהר, ומצידו הימני של המסך המפוצל, ישב רב פקד שזוף ומסוקס במשטרת ישראל.

על פניהם היה מרוח חיוך. חיוך של ניצחון גדול. את החיוך הזה, השמור לסילוקו של רשע גדול מעל פני האדמה, לא עורר לוויתן פשע שנתפס, או מחבל שחוסל, אלא פנסיונר בן 65 . השוטר החייכן במצ’ו- ג’נטלמניות ישראלית טיפוסית, התנדב להסביר “בפשטות”, “לבלונדה הטיפשה" את הפרשה “המסובכת” (לדבריו): האדם, כך טען, חשוד בסחר באיברים. וכאשר הלסת של הכתבת נשמטה כנראה מהפחד, תיקן רב הפקד את עצמו בחיוך מעוד, ואמר שהוא עסק "רק" בתיווך.

בשלב זה התחלתי להקשיב מקרוב, בזמן שהקצין הסביר את שיטת הפעולה "המתוחכמת" שלו. האדם פירסם מודעה בעיתון, והציע את שירותיו הן למעוניינים לקנות והן למעוניינים למכור. הדבר הזה גרם לי לתהיות קשות: ממתי פושע שמפרסם מודעה בעיתון נחשב כ"מתוחכם"? בכל אופן, הפקד המשיך ופירט את השיטה המתוחכמת וסיפר שהפושע הזה גבה 130 אלף שקל, ממשפחת החולה עבור הפעילות.ומתוכם העניק 100 אלף שקל לתורם, ואת השאר שמר לעצמו. בשלב זה נכנסה הבלונדינית, וניסתה לפזר גיצים של אינטיליגנציה, והזכירה שלא מזמן נחקק חוק חדש, שאוסר פעילות שכזו. הקצין הרחיב את חיוכו, וחשף עוד שתי שיניים טוחנות שנצצו באור הפרוג’קטורים, ואמר שזה נכון, ושהאדם הזה הוא האדם הראשון שנשפט על עברה שכזו. האייטם הסתיים, אך ההרהורים שלי רק החלו. הקוראים הקבועים יודעים שכשאני מתחיל להרהר, שום מחשבה חיובית לא יוצאת מזה, אז כאן ניתנת אפשרות יציאה למי שחושש להמשיך.

מן הכתבה הבנתי, שנחקק בישראל לאחרונה חוק האוסר על מכירה של איברים. איני משפטן, ואיני מכיר את לשון החוק, אך יכול אני להסיק כמה מסקנות והנחות לגביו, ומי שחושב שאני טועה, מוזמן לתקן אותי בתגובות. ראשית, החוק לא מבדיל בין סחר בהסכמה וסחר שלא בהסכמה. משום שברור שהפעילות של המתווך הנ"ל הייתה בהסכמה, ולמרות זאת המתווך נעצר, ומנסים לעשות ממנו דוגמה במשפט ראווה מתוקשר. לכן, ברור שהמטרה של החוק אינה שיפור המצב, אלא שימור המצב, כלומר מניעה של בריחת תורמים פוטנציאליים אל המסלול המשתלם יותר של רווח כספי. כמו בכל מדינה דמוקרטית, החוק צריך לעבור את מבחן דעת הקהל, ולכן הוא מוצג בשיטת המקל והגזר. במדינת ישראל, עם זאת, קיים סוג מיוחד של חקיקה: לנזקקים, זוהי חקיקה עם מקלות ארוכים וגזרים קטנים, ולעשירים,זו חקיקה עם מקלות קצרים וגזרים גדולים. אין כל ספק שהאנשים הזקוקים לתרומת האיבר ולכסף נחשבים כנזקקים, ולכן סביר להניח שהחוק נתן להם סוכריות קטנטנות על תרומת איבר מגופם,(בטח הקלות במס או בביטוחים), ואיים עליהם בעונשים כבדים אם יעזו ללכתו למקום אחר.

מה שהחוק, הציבור ושתי הבובות המחייכות במסך המפוצל התעלמו ממנו, הוא שגם התורמים הם אנשים נזקקים.אנשים מיואשים. הם מיואשים עד כדי כך, שהגיעו למצב שהם מוכנים לקחת איבר מהגוף שלהם, ולתת אותו לזר מוחלט.התמורה היא קטנה יחסית להקרבה :סכום הכסף שקול למשכורת שנתית ממוצעת.

מן הכתבה הזו, ומכתבות אחרות שראיתי בטלוויזיה לאחרונה, קיבלתי את הרושם שהאנשים המוכנים לתרום איברים, עושים את זה רק בשבלי הכסף, ובכסף הזה הם הולכים לבלות, אולי לצאת לטיול במזרח הרחוק, או לטיול גמלים באפריקה. הם הוצגו ומוצגים כאנשים אגואיסטים אגוצנטריים ותככניים, המעדיפים את האינטרס האישי שלהם על פני אינטרס הכלל. אולם האמת היא שונה: הצרכים שלהם, הם צרכים מיידיים וכואבים. כולנו יודעים את האמת הזו בתוך תוכנו, אך משום מה, ברגע הצפיה בכתבה אנו שוכחים מכך.

מה שמעניין בחוק, הוא שהוא לא אוסר על תרומת איברים, כל עוד היא ”טהורה”. לכן, בכל מקום אנו מופגזים בפרסומות, תשדירים וכתבות המעודדים אותנו לתרום בחינם. רבים מספור הם הסיפורים המשודרים על אדם שחייו נצלו ברגע האחרון מתרומה שהגיעה בדיוק בזמן. אבל ללא הפסק מנקרת בי המחשבה: מדוע לתרום בחינם. מדוע שבמקום שהמדינה תאסור על אנשים לקבל מאה אלף שקל שהם בברור זקוקים להם. בעיקר אם זה סכום שאנשים אחרים מוכנים לשלם, לא תיתן המדינה מאה אלף שקל לתורם הכליה,על כך שהציל אחד מאזרחיה? מדוע שהמדינה לא תחייב את חברות הביטוח, האחראיות להוצאות הרפואיות, לעשות זאת? אם זה בלתי אפשרי, אז מדוע שהמדינה לא תיתן את הכסף כהלוואה לחולים ותחבר תוכנית החזרים נוחה למשפחה המקבלת שתסכים לשלם את הכסף הזה בשמחה, במקום לגרד כסף בשוק האפור בריבית רצחנית? מדוע באה המדינה, מציבה קיר בלתי עביר, ואומרת לאנשים שיתרמו (למעשה) ללא תגמול ראוי, או שלא יתרמו בכלל??

ההסבר ששמעתי הוא שישנם הרבה אנשים נזקקים, כמאה אלף בישראל, והמדינה לא יכולה לשלם לכולם, ולכן היא נאלצת לבקש "תרומות" תמורת תגמולים קטנים מאוד”. את ההסבר הזה שמעתי פעמים רבות, אך יש בו פגם עיקרי: המדינה לא משלמת עבור הטיפולים אלא קופת חולים פרטית. אם כן, מדוע לא לחייב את קופת החולים לשלם עבור הכליה שהמבוטח זקוק לה, ומדוע, מתערבת המדינה לטובת קופות החולים כדי לקבל תרומות בחינם, ולא לטובת החולים. מדוע המדינה לא בוחרת לעשות מה שמטיפה היא לנו כל הזמן הזה: להיכנע לתנאי השוק ולשלם את המחיר הראוי? ההסבר שקיבלתי היה שאם יעשו כך, יעלה מחיר הביטוח לכולם, והרבה אנשים לא יוכלו להרשות זאת לעצמם.

התהיות הללו נשארו אצלי בראש זמן רב, עד שבוקר בהיר אחד קיבלתי מכתב מקופת החולים שלי. היות ואני אדם צעיר ובריא, הציעו לי להירשם לפוליסה נוספת של ביטוח. פתחתי את החוברת, וגיליתי למרבה ההפתעה, שהחברה מציעה לי תמורת כמה עשרות שקלים בחודש, ניתוחי השתלה (חלקם אפילו בחו"ל) בעלות גג של מליון וחצי שקלים.

למי שלא הבין את מה שקרא, אני אחזור על כך שוב. תמורת סכום של עד 100 שקל בחודש, חברות הביטוח מוכנות לשלם באופן גלוי וחוקי פי 15 מהסכום שדורש תורם כליה בשוק השחור. או במילים אחרות, אם מדינת ישראל הייתה רוצה לסלק את בעיית תרומת הכליה, ובעיית הכספים של התורמים, כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות הוא לדאוג שכל אחד מן המאה אלף יהיה מבוטח, כלומר להוציא 10 מליון שקלים (לא דולרים) ולשלם ללא כל בעיה לכל תורם כמאה אלף שקל.

אם מדינת ישראל הייתה מוציאה על כל אזרח את כמה עשרות השקלים הנדרשים כדי לבטח אותו כנגד מקרים אלה, זה היה עולה הרבה פחות מכל הפרסומות, הכתבות והשידולים חסרי התועלת. לכסף יש נטיה להעלים את הבעיות האלה. גם אם חברות הביטוח תסרבנה לבטח את כולם ותתעקשנה לבטח רק את הבריאים, יש לצאת מנקודת ההנחה שכל החולים היו בריאים פעם (לשם כך נועד הביטוח מלכתחילה), וכמות האנשים שיוולדו חולים, ויזדקקו לטיפול אך ישארו ללא ביטוח תהיה כה קטנה, שלהם תמיד אפשר יהיה למצוא פתרון מיוחד במסגרת התקציב ובא לציון גואל.

אולם הממשלה שלנו, פועלת לפי הכלל "למה לשלם על משהו בזול כשאפשר לקבל אותו בחינם". ובמקום לסבסד את הביטוח הזה לכולם, עשתה מעשה זול עוד יותר: ברגע נתון הרימו מאה ועשרים ח"כים את היד, חוקקו חוק, ונפתרה הבעיה: "אין יותר סחר באיברים!”.

מוטב היה אם חברי הכנסת שלנו היו מנצלים את נסיעותיהם התכופות בחו"ל כדי לבלות פחות בדיוטי פרי ולבקר יותר באתרים. אם ישנו משהו שההסטוריה למדה אותנו, בעיקר ההיסטוריה העכשווית של הגוש הקומוניסטי, הוא שכשיש למשהו ביקוש שהממשלה לא מספקת, נוצרת בועה קטנה ואפלה שקוראים לה שוק שחור. הבועה גודלת וגודלת, ואם הבועה צומחת מעבר למסה קריטית מסויימת, היא הופכת לרווחית ברמה כזו, שהיא מזינה אירגוני פשע, שכבר אי אפשר להדביר לעולם.

גם כאן, יצרה הממשלה אפקט דומה. ראשית היה מחסור בתרומות, עם אפיק חלופי מפוקפק אבל חוקי לתרומות בתשלום. הממשלה הפכה את האפיק הזה לבלתי חוקי, מתוך מחשבה, היא שהחומר הזורם בו, יעבור לאפיק החוקי. בתרגום פשוט יותר: הממשלה הניחה שאם לא יאפשרו לאדם לתרום כליה בתשלום, הוא יאלץ לתרום בחינם. (כן זה באמת נשמע "הגיוני" נכון? ). אבל האפיק החוקי, לא יכול לספק את הביקוש, ולכן נוצר שוק שחור בלתי חוקי. כלומר שוק שחור מסוכן יותר, ולכן גם רווחי יותר.

שוק בלתי חוקי ימשוך גם אנשים הרגילים לעסוק בתחום בלתי חוקי, ואז במקום לדרוש 130 אלף מאדם נזקק, ולתת לתורם מאה, הם ידרשו חצי מליון, יתנו לתורם מאה, ואת השאר ישמרו לעצמם. בכסף הם יקימו מנגנון משומן יותר ומשוכלל יותר. אולי יקנו כמה פוליטיקאים ושוטרים שיעלימו עין בדרך, וימשיכו לקחת עוד ועוד סכומי כסף בסדר גודל הזה, ובמהרה יהפכו לאימפריה שלא ניתן יהיה לעצרה, גם לאחר שיתבטל החוק האווילי הזה.

מה שמצחיק בכל הסיפור, מה שבאמת גורם לי לחייך במסך מפוצל, הוא שישנם שני אנשים, במרכז העניינים של העשייה הישראלית. אחת בתקשורת, והשני במשטרה, שמאמינים שעל ידי משפט ראווה לדג רקק, שהעניק יחס הוגן (פחות או יותר) ללקוחות שלו, הם ידבירו את התופעה, במקום לעודד אותה עוד יותר. האנשים האלה מאמינים שהנזקקים לכליה, יפחדו מהמשפט ולא מהכאבים הבלתי פוסקים. הם מאמינים שעל ידי החוק הזה, הם חיסלו את הצורך של האנשים המיואשים הצריכים כסף רב, הם לא מבינים, שבמקום לתרום כליה באופן חוקי, הם יפנו לעבריין וינוצלו כמו נערות ליווי שאינן יכולות לפנות לאף אחד בארץ לעזרה. זה מדהים עד כמה כוח מאמינים הפוליטיקאים שלנו קיים באצבע אחת שלהם.