ארכיון דון קישוט:

ישנו דבר חינני, אפילו חינני מאוד, בסערות בכוס תה. בניגוד לסערות בעולם האמתי, בהן הברקים מכים בכוח הרסני שיכול להרוג. סערות בכוס התה משדרות משהו נחמד – פרוותי כמעט.

בין קירות הזכוכית של כוס התה, מתכרבלת לה הסערה, מזעיפה פנים, מייללת כתינוקת ומחכה שההורים יבואו. כמו אותה תינוקת, גם הסערה בכוס התה גורמת לרצות לטפח אותה, להעלות את רף השעשוע ולסובב את הכפית מהר יותר וחזק יותר. חבל רק שרפורמת הקרקעות של ביבי אינה סערה בכוס תה.

רפורמת הקרקעות של ביבי מהווה מהפכה בתחום רישום הקרקעות בארץ. עד עכשיו כל אחד שרכש דירה היה צריך לחכור את האדמה לחמישים שנה. לאחר זמן זה, האדמה הייתה חוזרת למדינה, והיא הייתה רשאית להחכיר אותה לאדם הבא. לאדם הפשוט התקנה הזו מעולם לא היוותה בעיה רצינית. אורך החיים הממוצע של מבנים כיום הוא ממילא 50 שנה, כך שזמן החכירה היה יותר ממספיק. מלבד זאת, מעטות הן המשפחות שחיות באותו המקום 50 שנה רצופות. לאחר 50 שנה משתנה המצב המשפחתי לבלי הכר. מי שקנה בית גדול בגיל 30, מגלה בגיל 80 שאין לו את הכוח והמשאבים כדי לתחזק אותו, ומעדיף לעבור לבית קטן יותר במיוחד לאחר שהילדים שלו עזבו. האדם הבא שקונה את הבית, חוכר גם הוא את הקרקע ל-50 שנה, כך שברמת העיקרון הקרקע נחשבת מוחכרת. האנשים היחידים שעבורם בעיית ההחכרה עומדת ותלויה הם בעלי ההון שלא רוצים לגור על הקרקע, אלא להשתמש בה.

אחת הבעיות של רפורמת הקרקעות היא שהתומכים בה הם אנשים מקצועיים מאוד ואילו המתנגדים הם אנשים אמוציונליים מדי. בעולם הנשלט על ידי התקשורת, זה יוצר חוסר שוויון – כמעט בריונות בה ברור מראש מי ינצח. כאשר האדם הוא אמוציונלי הוא אינו פועל בצורה שקולה. קל לחזות את מהלכיו ואת טענותיו ולהכין להם תשובות מוכנות מראש. התשובות הללו, גם אם אינן יעילות, גורמות ליריב להיראות יותר מקצועי ושקול, ואילו לאותו האדם להיראות חסר היגיון, לעתים על גבול הטירוף.

בין אם זה בבלוג של רביב דרוקר, או של כל עיתונאי חוקר אחר, הנחשב כרציני, נתקלתי ברצון להפוך את אותה הרפורמה לסערה בכוס תה. כל המצדדים ברפורמה אומרים שבעצם שום דבר לא ישתנה. כך הם עונים לטענותיהם של ה"אמוציונליים". קרוב לוודאי שבניגוד לנבואות הזעם, רפורמת הקרקעות לא תוביל להרס איכות הסביבה. הסיבה לכך היא שפתרונות מזהמים, אולי רווחיים לאדם אחד, אבל הם יוצרים הפסד גדול לכל האנשים שסביבו. גם אם ינסה מישהו לנצל את הקרקע באופן כזה, מיד יפנו שכניו לבית משפט, ויוכלו לעצור את המגמה. גם הטענה שהרפורמה יכולה לגרום להשתלטות רבתי של בעלי הון על הקרקע לא בהכרח נכונה. ראשית, בעלי הון לא רוצים להשתלט על כל הקרקע, הם רוצים להשתלט רק על קרקעות רווחיות, ונחשו מה? הם כבר שולטים בכל הקרקעות הרווחיות שישנן. אם ישנה קרקע רווחית בה ירצו, יוכלו לקנות אותה בקלות גם ללא הרפורמה. גם הטענה האחרונה, בה טוענים שרכישת הקרקעות במקום החכרתן, תגביל את המדינה בעתיד היא שגויה. צריך לראות את הקלות בה מלאימה האדמה קרקעות של ערבים ששייכות להם, כדי להבין שגם אם האדמה תהיה שלנו, זכות זו לא תעמוד לנו במידה שהמדינה תראה בה עניין. אז האם כל הדברים האלה הופכים את הרפורמה בקרקעות לרעיון טוב?? בהחלט לא!!

כל הדברים האלה הם המלח ולא הבשר. הרוטב ולא הסלט. הדברים האלה הם הסיבה מדוע אזרחי המדינה מרגישים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר בובות על חוט. זה שלאנשים בלתי מקצועיים, הטוענים שהם מייצגים אותנו, אין מושג על מה הם מדברים, אולי אומר שהם צריכים להפסיק לייצג אותנו, אבל זה בטח לא אומר שצריך לזנוח את הרעיון שיכול להיות שהם צודקים. הבעיה ברפורמת הקרקעות היא ששואלים לגביה את השאלה הלא נכונה. השאלה דהיום היא: “האם זה ראוי?". השאלה הייתה צריכה להיות. “למה עכשיו?”.

חשבו על זה לרגע. זו לא הכהונה הראשונה של ביבי כראש ממשלה. בעבר הוא אף עמד בראש קואליציה רחבה הרבה יותר, משל זמן רב יותר, והייתה בידיו הגושפנקה הנוספת כשנבחר ישירות על ידי העם, ולא הגיע במקום השני בבחירות כמו היום. אז מדוע פחות משנה לאחר שנכנס למעון ראש הממשלה, כאשר הוא מוגבל על ידי ממשלה לאומנית בעלת זיקה חזקה לקרקעות (מתנחלים ותומכיהם), מנסה ביבי מיודענו להעביר רפורמה כה שנויה במחלוקת? לא רק זאת אלא גם כאשר הרפורמה שלו נדחתה, מנסה ביבי להפעיל את כל כובד משקלו, באיומים אפילו, על חברי מפלגתו: יעלון וחוטובלי... ומצליח.

הסיבה היא שהרפורמה לא קשורה לצדק ושוויון. היא גם לא קשורה לתפקוד תקין של המדינה או מערכות השלטון. הסיבה היא שהרפורמה הזו, היא כלל לא רפורמה. זוהי מהפכה כלכלית, ומהפיכה כלכלית, לאומית או פוליטית, היא כמו חומר נפץ. היא יכולה לסייע להכשיר את הקרקע לבנייה מחדש, והיא יכולה גם להתפוצץ בפנים ולהרוג את כולנו. למרות שכמעט לפני 30 שנה ויתר נתניהו על אזרחותו האמריקאית, על חינוכו האמריקאי לא יכל נתניהו לוותר. העמים האנגלו-סקסים בכלל והאמריקאים בפרט הם מספסרי הקרקעות הגדולים בעולם אם לא הגדולים שבהם. קרקע, נדל"ן, בתים ומגרשים. הם עיסוק הפנאי האהוב על האמריקאים... אפילו הפשוטים שבהם.

בכל סיטקום אמריקאי מצוי, כזה עם משפחה אמריקאית "ממוצעת", תמצאו לפחות פרק אחד בו מקבלת המשפחה הצעה לרכישת קרקע במקום שכוח אל, ויוצאת לסוף שבוע לבדוק את הנכס. באמריקה זה יותר מתחביב, זו כמעט דת. זה לא נפסק שם. היות והאמריקאים כל כך אוהבים נדל"ן, הם גם מחליפים אותו בינם כמו קלפי בייסבול, משתמשים בו כערובות לקבלת הלוואות, ומנסים להשביח אותו כדי למכור אותו יותר ביוקר.

מדוע לא בעצם? נדל"ן אי אפשר לגנוב. חיי המדף שלו ארוכים מאוד בניגוד למוצרי מזון או אלקטרוניקה. אי אפשר לייצר קרקע יש מאין, כך שהסיכויים שמישהו יבוא וישבור את השוק אפסיים. בנוסף לזאת, אם אדם לקח הלוואה, העמיד נדל"ן כערובה …. וברח. את הנדל"ן הוא לא יוכל לקחת עמו. ובמקום לרדוף אחריו לקצה העולם, המלווה תמיד יוכל לפנות לבית משפט ולעקל את הנכס הנדל"ני כדי להחזיר את ההלוואה.

מי שצפה עד לפני כשנה ב MTV אפילו ב MTV אירופה, ראה את התופעה בבירור. פרסומות רבות בהם חברות מציעות לפתור את בעיותיך הכלכליות, לדבר עם הנושים, לאחד את הלוואותיך ואפילו להלוות לך כסף בתנאים נוחים בהרבה שודרו חדשות לבקרים. אבל תמיד פרסומות האלה הסתיימו בשני תנאים: האחד הוא שתהיה אזרח בריטי, והשני... שתהיה בעל נדל"ן.

את התרבות הזו רוצה ביבי לייבא ארצה. מדוע עכשיו? מכיוון שככל שמנסים ביבי ופישר, נגיד בנק ישראל, להעמיד פנים אמיצות, המשבר הכלכלי הרבה יותר קשה מכפי שטענו. אם כאשר פרץ המשבר טענו שהוא החמור ביותר מאז השפל הכלכלי של 1929, השבוע ברננקי, נגיד הבנק האמריקאי, אומר שהוא "עלול" להיות חמור ממנו. הרישות הקלקלי (אין כאן שגיאת כתיב), שתמך בו קלינטון, גרם לכך שהמשבר הכלכלי התפשט בעולם ללא כל מחסומים – מהר יותר אפילו משפעת החזירים. מסין ועד רוסיה, נתקלות המדינות במשברים שונים. המדינות הדמוקרטיות קוראות לכך "משבר", המדינות הטוטליטריות קוראות לו "האטה בצמיחה". כך או כך, כולן זקוקות לכסף... גם אנחנו.

כדי לקבל כסף צריך לקבל הלוואות, וכדי לקבל הלוואות, במיוחד במציאות הכלכלית העגומה שלנו, צריך ערובות. כאן נכנסת רפורמת הקרקעות של ביבי לפעולה. מי שיש לו כסף לרכוש קרקע "שווה", יש לו את הכסף והאומץ ללוות או להלוות כסף לעסק. ההנחה של ביבי היא שבאופן הזה, כאשר ישנן ערובות "איכותיות" בצורת נדל"ן מבוקש, יומרץ המשק הישראלי ויצליח בעולם.

אילו היה זה נכון, הייתי הראשון לתמוך בהצעה. לצערי, ולצערנו הקולקטיבי, לא רק שהמציאות רחוקה מכך, המציאות הפוכה מכך. בהניחם שהקרקע הישראלית שווה כסף רב שיכול להמריץ את הכלכלה, מתגלה ביבי ותומכיו כאמוציונליים וחסרי ההיגיון הגדולים מכולם. ישנם שני מודלים כלכליים (וזה לא חומר מקצועי, רק אבחנות שלי). האחד הוא המודל העסקי הידוע: בונים עסק, מוכרים סחורה, ולוקחים פדיון הביתה. כולם מכירים את העסק הזה, וכולם רוצים לייצר עסקים שכאלה. ישנו גם מודל עסקי שונה: אני קורא לו מודל חנות האספנות. במודל חנות האספנות, התוצרת היא בדרך כלל מיושנת ומרופטת, ובעל החנות בונה על הקשר האמוציונלי שיגרום לאנשים לרצות להוציא כסף רב מהנחוץ בעבור המוצרים המיושנים שהוא מציע.

אם תבחנו היטב את מצב הקרקעות בארץ, תראו שהוא תואם יותר את מודל "חנות האספנות" מאשר את המודלים העסקיים המקובלים. אין לנו בקרקע מחצבים יקרים, אין לנו ערים גדולות (ויסלחו לי התל-אביבים והירושלמים... עיר זה לא 20,000 איש. בסטנדרטים העולמיים עיר זה מליון איש ומעלה). מהבחינה העסקית הנדל"ן שלנו לא שווה הרבה כסף. הקרקעות במדינת ישראל נרכשות בדרך כלל ע"י יהודים עשירים מחו"ל המפתחים כלפי הארץ קשר רגשי עמוק, ויש להם את היכולת לשלם במטבע קשה כגון דולר ואירו. בעצם, כל הנדל"ן של מדינת ישראל... הוא חנות אספנות אחת ע נ ק י ת. מוצרי אספנות הם משכרים ומשקרים כאחד. הם גורמים למלחמות מחירים בלתי הגיוניות, ועליית מחירים בלתי נשלטת. זה לא נדיר לשמוע על איזה אספן מליונר שמציע מאות מליונים עבור ציור כלשהו... רק כדי להשלים את האוסף שלו, או כדי ש"לאחרים לא יהיה אותו".

זה בדיוק זרע הפורענות שממנו מתחילה ה"ספקולציה" או הספסרות. מהרגע שהערך ה"אספני" של הקרקע עולה על הערך האמתי שלה, מתחילה מלחמת מחירים חסרת שפיות, שמסתיימת בנפילה בלתי נמנעת. מלחמת המחירים לא מתבצעת רק בין בעלי ההון. היא מתבצעת גם בכספים שלנו: בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל. קרנות ההון וקרנות הפנסיה נמצאות תחת לחץ אדיר להגדיל את אחוזי התשואה, ולאזרח הפשוט כלל לא אכפת כיצד זה נעשה. כאשר הייתה פריחה גדולה בהייטק, אנשים שפכו כסף רב על חברות שלא הביאו כלום: רק מודל עסקי על נייר. למה? בגלל שעל הנייר אחוזי התשואה נראו גדולים. הם השקיעו שם כספים שלא היה להם. לעתים אפילו את כספי הפנסיה של העובדים שלהם. אולם כאשר הבועה התפוצצה, איבדו אלפי קשישים בארה"ב את כספי הפנסיה שלהם. דוגמה לכך היא תקרית ENRON.

גם בארץ קרו מקרים דומים: רק לפני כמה שנים קנה אוליגרך רוסי, מועדון כדורגל ירושלמי מנומנם. בית"ר ירושלים קראו לו. הוא התחיל במסע רכישות מטורף של מאמנים ושחקנים מחו"ל. העליה הזו הקפיצה את מחירי השחקנים בשאר הקבוצות בארץ, ופתאום כל קבוצת כדורגל התהדרה במליונר משלה. דניאל דאמר בנתניה לדוגמה, או שניידר במכבי ת"א לרגע נדמה היה שישראל סוף כל סוף מוכנה לכבוש את ליגת האלופות האירופאית. אולם מיד כאשר נכנס גאידמק למשבר, הוא מיהר לעזוב את הארץ ולמכור את בית"ר, והבועה החלה להתנפץ. המועדון היה על סף סגירה ו/או ירידת ליגה, עד שבא מליונר תמהוני משהו מארה"ב, שהצהיר בריש גלי שהוא כלל לא מבין בכדורגל, וקנה את הכל בגרושים לעומת המחיר שגאידמק שילם. אט אט, גם דאמר עשה מכירת חיסול במכבי נתניה, ועבר חזרה לגרמניה , והשחקנים הנתנייתים נאלצו לקצץ במשכורות שלהם, וגם שניידר החל להציב תקרות שכר דרקוניות.

אם אתם חושבים שבנדל"ן תהליך דומה לא יכול לקרות, דעו לכם שהוא קרה. אפילו בארץ שלנו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הבריטים שלטו בארץ (אותם אנגלו-סקסים חסידי הנדל"ן), והם אפשרו לרכוש קרקעות בארץ... בעיקר בתל אביב שאז הייתה עיירה מנומנמת. האפשרות הזו לרכוש בפעם הראשונה קרקעות בארץ ישראל, גם אם זו הייתה כמות קרקעות מוגבלת, הכניסה רוח תזזית בעולם היהודי, והעלתה את מחיר הקרקעות לעתים פי 10! מערכם המקורי. אבל עם הסימנים הראשונים של המשבר, הבועה התנפצה, ומשבר כלכלי קשה פשה בארץ. הוא הוביל לרעב כבד וכמעט סיים את ההתיישבות היהודית לפני שהיא החלה. בצעד חירום, הקימו הארגונים היהודים מן בית תמחוי ענק, לאזרחים שישבו בארץ. היות ולפעולת האכילה קראו אז "לשבור שבר", החליטו לקרוא לבית התמחוי שמכר אוכל ושאר מוצרים בזול "המשביר".

אם הרפורמה של דבילבי נתניהו תצליח. מצב הכדורגל, ישוכפל אחד לאחד לתוך מצב הנדל"ן. זה קרה בעבר, זה גם יקרה בעתיד. אולי האדם נהייה חכם יותר עם הזמן, אך הוא לעולם לא נעשה פחות תאב בצע. בדיוק ההיפך. זו הסיבה שהוא נופל לבור הספקולציות כבר 400 שנה, ולעולם , אבל לעולם, לא לומד. המשבר הכלכלי הנוכחי, להזכירכם, הוא משבר שנבע מהתאווה הבלתי נשלטת של אמריקאים לנדל"ן שגרמה להם להעריכו בערך גבוה יותר מערכו האמתי. אולי מדיניות הקרקעות בארץ היא קשה ומגבילה, אבל גם לגדרות תיל דוקרניות יש יתרון: הן מרחיקות מזיקים. מדיניות פתיחת הדלת הלא מבוקרת של ביבי, שנעשתה במהירות ובחפזה, במדינה אטית כמו שלנו, שכבר 60 שנה מתקשה לייצר חוקה, לאכוף את החוק שהחופים שייכים לכולנו ואפילו לבטל את חוק החירום הצבאי, תעשה לכלכלה שלנו, מה שלנשק נשיקה צרפתית עמוקה חולה סופני בשפעת החזירים תעשה לבריאות שלנו. אולי אז, כשנשב בבית החולים, עם כוס תה, נרשה לעצמנו לסובב את הכפית, להסתכל בסערה שנוצרת, ולחשוב בחיוך מריר משהו על רפורמת הקרקעות... ולהיאנח באכזבה

אנחנו עם מרושע!

אין דבר עצוב יותר מלראות איש זקן המתחנן לפרוסת לחם, גם אם לאיש הזה – שטוען שהוא גווע ברעב – יש מליארדים בבנק.

יוסי מימן הוא אדם שרק שתקנותו הגדולה הצליחה להשתוות להונו. לאחרונה החליט מימן לשבור דיסטנס, ובשורה של מסיבות עיתונאים ביקש מהממשלה לכופף כמה חוקים כדי לעזור לו להציל את ערוץ 10. היות ולא מעט גורמים העזו לטעון שלכופף כמה חוקים כדי לעזור למיליארדר להתעשר עוד יותר זו לא בקשה הגיונית, החליט מימן לצאת למסע הסברה תקשורתי כדי להסביר את עמדתו.

הטענה הראשונה של מימן היא שגם הוא סובל. מימן טוען שכבר שמונה שנים הוא לא מצליח לישון בלילה, ופעמים רבות לא ידע מהיכן יוכל לשלם את המשכורות לעובדיו. הטענה השנייה שלו היא שבהיעדר ערוץ טלוויזיה מרכזי, הפגיעה בחופש הדיבור בפרט ובדמוקרטיה בכלל תהיה קשה מנשוא. הטענה השלישית שלו היא שהמצב העגום של ערוץ 10, היא לא תולדה של כישלון ניהולי מצידו, אלא של כוח עליון. לכן, הוא מבקש לכופף את חוקי הרגולציה, כמו גם לפרוש את חובותיו כדי להמשיך להפעיל את ערוץ 10.

שאר הערוצים, ערוץ 1 וערוץ 2 כמו גם ערוצי התקשורת האחרים, מלאו פיהם מים. הם נמנעו מלבקר את טענותיו של מימן. ייתכן שזו תוצאה של יחסי חברות עם העובדים בערוץ 10, עימם עבדו ולמדו במשך כל חייהם, וייתכן שזה פחד טבעי מבעלי הון חזקים שעלולים בעתיד לקנות מניות במקום עבודתם. כך או כך, הצד השני של המטבע כלל לא נשמע. היות ואני לא צפוי לעבוד בתקשורת בעתיד הקרוב, החלטתי להרים את הכפפה ולספק נקודת מבט אלטרנטיבית.

ראשית, בואו נתחיל בטענה שהערוץ מפסיד כסף. היות ואני לא מנהל חשבונות, אני לא רוצה להתווכח עם הטענה הזו. דפי המאזנים בדרך כלל לא משקרים. השאלה שבכל זאת רוצה אני לשאול היא אם יוסי מימן הוא איש עסקים כה מוצלח, מדוע הוא לא מכר את העסק המפסיד הזה – גם במחירי הפסד – מזמן? מדוע חיכה שמונה שנים למהלך הזה, ומדוע אפילו כעת הוא מסרב למכור כדי להציל חלק מהשקעתו לפני שהוא מבקש עזרה מהמדינה?

רק שתי תשובות יכולות להיות לכך. התשובה הראשונה, וההגיונית פחות, היא שהערוץ לא מפסיד כל כך הרבה כפי שהוא טוען. התשובה השנייה, וההגיונית יותר, היא שלמרות שהערוץ מפסיד כסף, הכוח שנותן למימן השופר התקשורתי הזה הוא כה גדול, עד שהוא מניב רווחים בתחומים אחרים. בזמן שהחזיק בשליטה בערוץ 10, חברות בבעלותו זכו במכרזים בהיקף של מיליארדים. חלק מהמכרזים היו מפוקפקים. דוגמה אחת היא המכרז לאספקת גז טבעי ממצרים. יוסף פריצקי, שר התשתיות לשעבר התנגד לעסקה בטענה שאסור שמצרך כה חיוני כמו אנרגיה יהיה בידיים של מדינה בעלת יחסים מעורערים עם ישראל. למרות התנגדותו קיבל פריצקי שיחה מראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ונסוג.בנוסף העניקה המדינה ערבות של 250 מליון (מכספה) לאותה חברה שיוסי מימן הוא אחד מבעליה. בשורה התחתונה יוסי מימן אולי הפסיד 1.3 מיליארד על ערוץ 10, אבל המכרז הזה בלבד היה שווה 15 מיליארד.

הטענה השנייה של יוסי מימן היא שהוא עשה כל אשר יכל כדי להציל את ערוץ 10. זוהי אחת הטענות התמוהות ביותר ששמעתי. חשבו על זה לרגע! נניח שאתם הייתם פותחים עסק, ולוקחים הלוואה מהבנק. נניח שהעסק שלכם היה פושט את הרגל. אתם חושבים שהייתם יכולים ללכת לבנק ולבקש שימחקו לכם את החוב כי זו לא הייתה אשמתכם?? האם אתם מכירים בנק אחד שהיה עושה את זה עבורכם? המציאות היא שגם אם הייתם במצב הכלכלי הקשה ביותר, מנהלי הבנקים היו מגחכים, מעקלים לכם את הערובות שלכם (כמו לזרוק אתכם מהדירה), והייתם ממשיכים לשלם את החוב כל חייכם משיכון ציבורי בדימונה. אך דווקא יוסי מימן, שמצבו טוב משלכם בהרבה, מבקש נדבה כי הוא טוען, שזו לא הייתה אשמתו שהעסק שלו הפסיד.

מי קבע שזו לא אשמתו של מימן? האדם היחידי ששמעתי שטוען את הטענה הזו הוא יוסי מימן בכבודו ובעצמו. אני צופה בערוץ 10 מיום הקמתו, ולמרות שאיכות התכניות שלו זהה ולעתים אפילו עולה על אלו של ערוץ 2, החלטות ניהוליות מפוקפקות גרמו לפגיעה בתדמית, וגרמו לאנשים להעדיף תכנית חדשה בערוץ 2 על פני תכנית ותיקה בערוץ 10. האם יוסי מימן לא צריך לשאת באחריות להחלטות הניהוליות הללו?

רבים לא זוכרים זאת, אך כשהוקם ערוץ 10, שוק התקשורת שהוביל ערוץ 2 היה שרוי במצב תרבותי עגום. תכניות שתויגו ע"י המבקרים כתכניות זבל מלאו את המסך: שעשועונים נושאי פרסים מגוחכים, ותכניות מציצניות בפרט (רק בישראל לדוגמה). ערוץ 10 היה אמור להיות אלטרנטיבה איכותית לכך. העיקרון היה אמור להיות זהה לארה"ב. בצד תכניות הזבל הממלאות שם את ערוצי הטלוויזיה, קיימות רשתות טלוויזיה איכותיות המציעות תוכן ראוי ומקור המבוקש בכל העולם: מהדורות חדשות אמינות ולא צהובות, דרמות, וקומדיות בעלות כותבים איכותיים המשתווים ברמתם לסופרים מוכרים וכדומה.

בתחילת דרכו, ערוץ 10 ניסה למלא את הציפיות. בניגוד לערוץ 2, הוא לא קידם "אנשים מן השורות", אלא הלך ורכש את מיטב הכישרונות בחדשות, בדרמה, באירוח ובאקטואליה. דוגמה אחת לחדשנות הזו היא שהוא בחר להתנער מן הרקע הכחול בחדשות, ולהחליפו ברקע לבן והייטקי. הוא גם לא חיקה פורמטים מצליחים בחו"ל, כך שלא יצטרך לשלם זכויות יוצרים (כמו כוכב נולד או קחי אותי שרון). אלא רכש את הפורמטים במלואם תוך התייעצות באנשים שהפכו אותם להצלחה בחו"ל. בקיצור היה נדמה שערוץ 10 הולך להיות הצלחה מסחררת. קברניטיו אפילו הצליחו בדרכי ערמה לקרוא לו ערוץ 10, כי בישראל 10 זה אחלה. וזאת למרות שלא היו אז ערוצים 3,4,5,6,7,8 ואפילו לא 9 .

נדמה היה שההצלחה מובטחת. מיטב הבוגרים של בתי הספר לתקשורת נעמדו בתור כדי לעבוד בערוץ. לרגע, על הנייר, ערוץ 10 נחשב אפילו יותר מצליח מערוץ 2. אבל האכזבה הגיעה כבר ביום הראשון. לערוץ 2 היה כדור אחרון בקנה לירות: סרט חושפני על מותה של עפרה חזה. הם שידרו אותו ביום הפתיחה, וכך אף אחד לא צפה בפתיחה החגיגית של ערוץ 10. יש כאלה שיאמרו שזה "כוח עליון", וכלל לא אשמתו של יוסי מימן. אבל מצד שני זה היה ברור עד כדי כאב שתהיה מלחמה על הקהל. כן! גם מלחמה מלוכלכת. אפשר היה להגיב. לעשות "שבוע פתיחה" במקום ערב פתיחה, כמו "שבוע הסיום", שעשתה טלעד כשנפרדה מהמכרז, אפשר היה להקדים את הפתיחה ביום או בכמה שעות. הנהלת ערוץ 10 לא עשתה דבר.

לאחר מכן, נוצרה בעיה נוספת. מהדורת החדשות, שנבנתה ע"פ מיטב סקרי דעת הקהל וקבוצות המיקוד, לא התרוממה. אפשר היה למצוא סיבות רבות לכך. מהדורות החדשות, ככלל, הן די זהות, ומושפעות מהתכניות שלפניהן ואחריהן. התכניות הללו נוטעות בקרב הצופים את הרצון להישאר או לחכות בנשימה עצורה. סביב מהדורת החדשות דאז היו תכניות חדשות ולא מוכרות. הן לא יצרו גורם משיכה. אפשר היה גם לטעון, שהאווירה שם עדיין לא הייתה מגובשת.אך במקום לבדוק את הגורמים הללו, ולטפל בהן, החליטו קברניטי ערוץ 10 להאשים דווקא את המסך הלבן!

הם הסירו את המסך הלבן, ובאמת קיבלו לאחר מכן תגובות אוהדות יותר מקבוצות המיקוד. מה הפלא? הם הפכו להיות חיקוי של ערוץ 2. זה היה גם רגע ההתדרדרות של ערוץ 10. מהרגע שבחרו שם לא להתבדל כדי לשלוט, אלא להידמות כדי לא להפסיד,הסוף היה כבר ידוע מראש. כשיש רק 2 מתמודדים ואתם לא במקום הראשון, אתם מוכרחים להיות במקום האחרון – אותו המקום בו נשאר ערוץ 10 עד היום.

כדי לשפר את המצב העגום החליט יוסי מימן לבצע צעד יאוש נוסף. הוא פנה למיקי חיימוביץ' והציע לה משכורת עתק כדי לחצות את הקווים ולהתאחד שוב עם שותפה הקודם, יעקב אילון . חיימוביץ' הסכימה מיד (ומי יכול להאשים אותה). המהלך גרם להד עצום בתקשורת,ופורסם בשלטי חוצות. הוא גרם לאנשים לרצות להידבק אל מסך הטלוויזיה לרגע האיחוד. איש עסקים ממולח, כמו שיוסי מימן טוען להיות, היה מנצל את היום הזה כדי להצתחצח ולהציג בפני הקהל את התכניות בעלות הפוטנציאל הגבוה ביותר למשוך קהל: קומדיות, דרמות... אפילו שעשעונים. במקום זאת החליט מישהו בהנהלת ערוץ 10, לשבץ באותו היום הגורלי תכנית משעממת לתלונות הציבור עם גדעון רייכר. כך שוב הוחמצה הזדמנות פז להתאוששות. מי שהרוויח מהמעבר, לא היה ערוץ 10, אלא ערוץ 2 לאחר המעבר הוא חסך כסף וקיבל צוות חדשות זול יותר, והפנה את הכסף שנחסך להמשך התחרות. ערוץ 10 לעומתו הכביד על עצמו ועל המחלקה היצירתית שלו בגירעון ענק.

התכניות האיכותיות בעלות הפורמט היקר, נעלמו אט אט מן הערוץ. למעשה אף לא אחד מהמגישים ה"איכותיים" של הימים הראשונים עובד בערוץ 10 כיום (מלבד במהדורת החדשות). כדי להשיג כסף ומהר, הפך ערוץ 10 להיות צהוב יותר מערוץ 2. תכניות כמו "אקזיט" שבה חשפו ישבנים והפליצו בשידור חי, “הדוגמניות" העילגות שהסבירו לנו "שעוף זה ציפור ופרה זה חיה", ונערת פלייבוי שאכלה קרמבו מהקרחת של אסף הראל, היו מנת היום בערוץ 10. למעשה אם מישהו יאמר היום שערוץ 10 צריך להיות ערוץ איכותי אנשים יתקשרו לפסיכיאטר המחוזי ויאשפזו אותו מידית.

מהצד השני של מתרס הכישלונות הניהוליים, ערוץ 10 לא עשה כל מאמץ לשמר את הכישרונות והיהלומים שדווקא כן נפלו אצלו בחצר. תכנית שהצליחה בערוץ 10, לא שמשה כר לשיגור תכניות אחרות. בניגוד לאסטרטגיית ה seeding, המקובלת בערוצי טלוויזיה אמריקאים. תכנית מצליחה בערוץ 10, נאנסה בשידור חי.. ראשית, הפרומואים החלו שבועיים מראש, וגילו את כל הסודות האפשריים. כך, שכשהצופה הגיע לתכנית הוא לא הופתע וידע מראש מה יקרה. התכניות פוצלו ושבררו לקטעים ולמקטעים ונמרחו על גבי שבועות שלמים (כמו הישרדות לדוגמה). וכשצמחו בערוגה של ערוץ 10 שתילים רכים עם פוטנציאל, החליטו קברניטי הערוץ לשים אותם דווקא מול פצצות הרייטינג של ערוץ 2, ובכך להכתירן ככישלון ולהשמיד אותן טרם זמנן. לא פלא אם כך שההבטחות של ערוץ 10: עופר שכטר, גיל ריבה , אסף הראל ועוד עברו לרעות בשדות זרים. אפילו הפרשן לענייני ערבים יחזקאלי ניסה את מזלו בערוץ 2, והגיש מהדורה ניסיונית עם יונית לוי.

את הכישלונות שלו הסביר ערוץ 10, בכך שהרצפה עקומה או בגרסה המקומית שקל להגיע ולהשפיע על האנשים שאחראים על קביעת הרייטינג (פיפלמיטר). עמנואל רוזן (שעזב גם הוא את ערוץ 10), הציג תחקירים נרחבים בעניין. בין אם הדבר הזה נכון ובין אם לאו, הפגם הזה לא ממחיש עד כמה הרצפה עקומה, אלא עד כמה עקומה האסטרטגיה הניהולית של יוסי מימן.

קחו לדוגמה את ארה"ב. שם מחיר הפרסומות לא נקבע ע"פ רייטינג אלא ע"י דמוגרפיה. מחיר הפרסומת של בברלי הילס 90210 היה זהה למחיר פרסומת ב- 60 דקות (תכנית אקטואליה מובילה). זאת למרות של-60 דקות היה יותר רייטינג ויותר צופים. הסיבה הייתה שבבברלי הילס צפו ילדים ובני נוער שבזבזו הרבה, ולכן פרסומת שם זכתה ליותר כוח קנייה. ב-60 דקות צפו מבוגרים חסכנים, ולכן פרסומת שם הייתה צריכה לעבוד קשה יותר כדי לשכנע.

אם באמת שיטת המדידה של הפיפלמיטר הישראלי פגומה, והתכניות של ערוץ 10 פופולריות מכפי שנחשבו, יכל יוסי מימן להקים חברת בדיקה עצמאית משלו, ולנסות בעזרת הסטטיסטיקות האמתיות שלו, לשכנע מפרסמים לקנות זמן שידור בתכניתו. דברים כאלה כבר קרו בארץ. אנשים שלא היו מרוצים מהטיפול של מכון התקנים הישראלי, הקימו את הגוף הפרטי והמתחרה "אובייקטיבי". גלית אבישי שלא הייתה מרוצה מהיחס של האגודה להגנת הצרכן, הקימה ארגון מתחרה "אמון הציבור". בארץ ישנם 3 מכונים סטטיסטיים גדולים, אפשר היה לבקש סקרים מכל אחד מהם במחיר משכורתה של מיקי חיימוביץ'. אפשר היה גם ללכת לקבלן פרטי ולבקש סקרים. יוסי מימן בחר לשבת להתלונן ולא לעשות דבר. זו זכותו! הוא הבעלים. אבל זה שולל ממנו את הזכות המוסרית לומר שהכישלון לא היה באשמתו.

אם נשים את הטענות האלה בצד, נגלה שהטענה המנצחת – ע"פ אנשי ערוץ 10- היא שערוץ מסחרי אחד פחות הוא פגיעה בחופש הדיבור ובדמוקרטיה. מהבחינה הלוגית, גם בכך הם טועים. שני ערוצים לא מעניקים הגנה גדולה יותר על הדמוקרטיה מאשר אחד. הטענה העיקרית לפגיעה בחופש הדיבור היא שככל שמספר הפיות קטן יותר, כך קל יותר לסתום אותם. אילו היו מאה פיות, כלומר מאה ערוצים, באמת אי אפשר היה לסתום את כולם ואם אחד לא היה מפרסם ידיעה האחר היה מפרסם אותה. אולם כיום הערוצים 10 ו-2 דומים מדי. מגישי החדשות והעורכים של ערוץ 10 כבר עבדו בעבר בערוץ 2 או בערוץ 1. הם למדו באותם בתי ספר מידי אותם המורים, וגיבשו בדיוק את אותם הדעות. לכן, אם בחר אחד מהם לא לפרסם כתבה (משיקוליו הוא), סביר מאוד להניח שגם השני יעשה בדיוק את אותה הבחירה.

בכלל מבחינה מתמטית, ריבוי ערוצים לא רק שלא תורם לדמוקרטיה, אלא יכול להפריע לה. בכלכלה ישנו תרגיל בו מגדילים את מספר העובדים במפעל. בהתחלה התוצרת עולה, אבל לאחר זמן העובדים מתחילים להפריע זה לזה, פוגעים זה בעבודתו של זה, ולבסוף הפוריות יורדת והמפעל הופך להיות למשותק. שוק התקשורת לא שונה בהרבה. שוק התקשורת הוא מפעל שמייצר ידיעות.

מהדורת חדשות טובה אחת עדיפה על שתי מהדורות בינוניות. הרבה יותר סביר שעיתונאי שצריך להתחרות ללא הפסקה בערוצים האחרים, יסכים לעדן כתבה כדי לזכות במקור נאמן ובסקופים עתידיים, וכך ידיעות רבות לא יגיעו לדפי החדשות, או יגיעו כשזה יהיה מאוחר מדי. מצד שני, אם יהיו פחות ערוצים, הנתח הכספי של כל אחד יגדל, והרווחים שהוא יקבל מפרסום כתבה שערורייתית רק יתפחו. זה יעודד אותו לפרסם כתבה ולא לגנוז אותה. אינני אומר שערוץ 10 מפריע לדמוקרטיה, אני רק טוען שזה לא נכון ב-100% שריבוי ערוצים שקול לריבוי דמוקרטיה.

בשורה התחתונה, יוסי מימן נכנס למכרז לערוץ 10 מבחירה. הוא גם נשאר שם מבחירה במשך 8 שנים. ההקלות שהוא מבקש באות על חשבון כולנו. בראש ובראשונה הן פוגעות ביוצרים, שממילא לא יקבלו את שמגיע להם בזמן. רובם אינם גם עכשיו במצב כלכלי מזהיר. הם פוגעות בנו, משלמי המסים, שבמקום לשלום אגרה אחת על ערוץ 1, נשלם אגרה נוספת על ערוץ 10 דרך ההפסדים מפריסת החובות. הם גם יפגעו בערוץ 10 עצמו, שיישאר עם בעלים כושל שלא ימהר להיפטר מהנכס. האדם היחידי שהם לא יפגעו בו, הוא יוסי מימן... כי מסתבר שבין המובטלים, העניים, הנכים, החיילים המשוחררים והתעשיינים שפושטים את הרגל, המיליארדר יוסי מימן הוא המסכן מכולנו