ארכיון דון קישוט:

זה לא פופולרי לדבר על משה סילמן. בדיוק כמו שזה לא פופולרי לדבר על כיבוש, מצוקה, דיכוי או שחיתות. ישנם דברים שזוכים ליום מיוחד שרק בו מותר לדבר עליהם: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל. יש גם אם יום ירושלים, שזוכה לתזכורות עצובות לגבי מלחמת לבנון הראשונה, וכמובן יום כיפור, שבו נזכרים הבודדים מאיתנו במלחמת הכסילות האחרונה והיחידה שבה פוליטיקאים התפטרו מרצונם בשל כישלונם. יש גם את ימי הזיכרון לרבין ולגנדי. מין איזון חולני של ימין ושמאל, שבהם מותר לדבר רק בממלכתיות. אך יום משה סילמן לא יהיה, וחבל שכך.

זאת משום שינסו עד כמה שיוכלו שועי האומה לתאר את המעשה של משה סילמן כמעשה של אדם בודד ומדוכא, לא יוכלו הם למחוק את משה סילמן האחר, משה סילמן האקטיבי והפעיל, משה סילמן היצרני והמועיל. למעשה, עד כמה שינסו, לא יוכלו למחוק את משה סילמן שהיה נער השער של ממשלת ביבי, ונהרס בדיוק על ידי אותה מדיניות שהעלתה אותו על נס.

משה סילמן רצה רק דבר אחד. הוא רצה צדק. רצה ולא קיבל. ומשה סילמן פשוט סירב לקבל את העובדה שאין צדק, והמשיך לחפש אותו עוד ועוד, עד שדעתו השתבשה עליו. את מי יש להאשים אם כן במעשהו? אותו שחיפש צדק עד שאיבד את דעתו, או את האנשים שטענו שקיים צדק, אך הסתירו אותו כל הזמן הזה מסילמן, עד שהשתבשה עליו דעתו.

הצהרות גדולות, לא כך?

משה סילמן  חי בישראל אחרת. משה סילמן חי בישראל עם מחויבות כפולה: האזרח היה חייב לשרת את מדינתו, בצבא, במיסים, במילואים, והמדינה הייתה מחויבת לאזרח בעבודה, בפרנסה ובביטחון. מדינת ישראל של פעם הכירה במחויבות הזו, וכאשר לא נמצאה עבודה, היא המציאה עבודה ובלבד שלא יהיו מובטלים. לדוגמה עבודות ה"דחק" או נטיעות העצים שנראות לפעמים בסרט "סלאח שבתי" המשודר ביום העצמאות. אפשר לערער על ההיגיון הכלכלי של הדבר, אך אי אפשר לערער על התרומה הפסיכולוגית של המעשה לאזרחים.

משה סילמן של לפני כמה שבועות, חי והתעורר בישראל אחרת. ישראל מעוותת. בישראל שמשה סילמן התעורר אליה, האזרח עדיין היה מחויב לשרת את מדינתו. האזרח עדיין היה מחויב ללכת לצבא ולמילואים, אך המדינה כבר לא חייבת לאזרח דבר. לא זאת בלבד, אלא שהמדינה שמשה סילמן התעורר אליה לפני שבועיים, קיבלה חיים משל עצמה והחלה לתקוף את האזרח.

למהפכה הזו הביא ממשל ביבי. רבות ידברו ההיסטוריונים על ממשל ביבי, וכנראה ידמו הדברים עד מאוד לטענות שיטענו כלפי הממשל של מרגרט ת'אצ'ר באנגליה. אולם הדבר האחד שלא יוכלו לערער עליו הוא שממשל ביבי החדיר לתודעה הציבורית את הטענה שהעניים עצמם אשמים בכך שהם עניים.

כשויקי כנאפו צעדה ממצפה רמון לירושלים, עם דגל ישראל על גבה, כמחאה על כך שסגרו לה את המפעל, הטענה העיקרית כנגדה הייתה שאם היא מסוגלת ללכת ממצפה רמון לירושלים, היא מסוגלת גם לעבוד. כנאפו מעולם לא ערערה על כך, היא רצתה לעבוד, אך זה יצר את התחושה בציבור שכנאפו אשמה איכשהו בכך שמפעל הנרות שלה נסגר. ולא הממשלה שבמדיניותה גרמה לסגירתו. בסופו של דבר כנאפו נאלצה לעבוד באופן משפיל בצילומי עירום רק כדי להתפרנס. גם בזה נעשה שימוש נגדה שהיא בלתי מוסרית.

זה נמשך בתוכנית ויסקונסין שגם אותה עודד ביבי ולמענה נלחם. שאמרה באופן שאינו משתמע לשני פנים ,שמקבלי הבטחת ההכנסה אשמים, והענישה אותם על "אי שיתוף פעולה עם התוכנית". שימו לב ששלילת הקצבאות הייתה על אי שיתוף פעולה ולא על סרבנות לעבודה. ויסקונסין הגדירה בעצמה מה יוגדר כאי שיתוף פעולה, ועל פי זה שללה קצבאות. וזה נמשך כעת עם קיצוץ בקצבאות ובתקציבי רווחה שפשוט אינם יכולים להיות מקוצצים עוד. להזכירכם בתוכנית ויסקונסין מתו שני אנשים.

משה סילמן לא נאלץ רק להתמודד עם העוני. עם העוני יכול כל אחד להתמודד. אפילו בהישרדות מוצאים מה לאכול ושמחים בחלקם. משה סילמן נאלץ להתמודד עם ההשפלה הבלתי פוסקת, הן של המדינה והן של מבטיהם המרחמים של חבריו. כל מה שמשה סילמן היה צריך להפסיק את ההשפלה, הוא היה להודות שביבי צדק. שהוא, משה סילמן, באמת פגום באיזושהי דרך. שהוא אשם במצבו. שהוא פשוט לא מתאמץ מספיק כדי להגיח מהמצוקה שאליה נקלע. אך משה סילמן פשוט סירב להאמין בכך.

משה סילמן לא הפסיק ליזום, הוא לא הפסיק לחפש את הדרך החוצה. הוא ניסה להקים עסקים חדשים, לקבל סיוע, ולו רק דיור כדי לאפשר לעצמו את שלוות הנפש הנחוצה כדי להתחיל מחדש. משה סילמן אפילו קרא את החוקים וידע כי הוא זכאי לדברים האלה. אך שם נקלע לחסם הבירוקרטי השני: תורים, סחבת ויחס מזלזל. שם משה סילמן הבין את הצד השני של הישראליות: "נכון שהבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים". ושם הוא נפל. משה סילמן לא הצליח להבין כיצד צריך לקבל מהמדינה, ומביבי העומד בראשה שתי הבטחות נפרדות, שני חוזים נפרדים: אחד שמבטיח, ושני שמבטיח לקיים. ושהוא, משה סילמן אשם בכך שלא קיבל את שני החוזים הללו בנפרד, חתומים על ידי נוטריון עם דם בתולות סקנדינביות מקורי, כפי שדורשת הממשלה, אחרת היא לא תדון בבקשה.

משה סילמן המשיך לחפש עד שבדרך, הוא איבד את החבר הכי טוב שלו: את משה סילמן. והפך להיות רוח רפאים. כאן הסיפור הזה יכול היה להסתיים, ומשה סילמן היה הופך להיות שוב, אחד ממאות אלפי אנשים החולקים גורל דומה לשלו, אולם כאן השתנה גורלו של משה סילמן, וכאן השתנה סיפורו.

משה סילמן זכה לראות מהפכה, שטענה דבר שנשמע מהפכני אז, כמו גם היום. המהפכה אמרה לו, שמצבו אינו רק באשמתו. שיש אשם נוסף, הממשלה. הממשלה לא עשתה את כל שביכולתה לשנות את המצב. הממשלה לא מחלקת את הנטל בצורה שווה, ולא נוהגת בתקציב בצורה אחראית סוציאלית. הממשלה מזניחה נקודות חשובות שגורמות לכך שאולי בממוצע המצב נראה טוב למשקיעים הזרים, אך במציאות המצב הוא שיש סטיית תקן עצומה במצבם של האזרחים.

התגלית הזו הפיחה רוח במשה סילמן, והוא חזר לחיים, והפנה את כל האומץ והתושייה שפעם הפגין בפתיחת עסק היישר אל תוך המאבק החברתי. וחטאו הגדול היה בכך שהצליח. אולם אז הפעילה הממשלה והתקשורת את מלוא כוחותיה כנגדו וכנגד חבריו. זה התחיל עם פיזור הפגנה אלים, ולאחריו טענות על אלימות מצד המפגינים, ולאחר מכך מתקפה אישית על מנהיגת המאבק, דפנה ליף, שלמעשה היא מיליונרית מתחזה עם דירה בכפר שמריהו, שמנסה לשלוט במדינה דרך מחאה חברתית. המתקפה הזו לא הייתה רק כנגדה אלא כנגד כל הלגיטימיות של המאבק. כנגד הלגיטימיות של חייו החדשים של משה סילמן.

וכך, לאחר שטעם את הטעם המתוק של השחרור, נאלץ סילמן להיזכר שוב בטעם המר של רגשות האשם, ובכך לא יכל לעמוד. וביצע את המעשה היחידי אותו יכל לעשות והוא מעשה של מחאה. הוא הצית את עצמו בכיכר מול חבריו.

סילמן יכול היה להתאבד בביתו. אך ייתכן שבכך שעשה את זה בפומבי הוא זעק לעזרה, וחשב שאולי הוא ינצל. לצערו, ולצערם של כולנו, הוא לא ניצל, וגם לא ינצל. אך האנשים שהרגו את סילמן כבר פעמיים, מנסים כעת להרוג אותו בפעם השלישית. הם מנסים להשכיח אותו, ולקבור את זכרו. יתכן כי הם יצליחו, אך כמו שהניסיון שלהם להכפיש את ויקי כנאפו, בשל מעמדה החברתי הנמוך, הוליד את דפני ליף המשופרת, כך גם יקום משה סילמן משופר, שאולי לא יצית את עצמו, אך לא יפסיק להילחם באי הצדק.

מדרום לתל אביב, קיימת עיר בשם אשדוד. אשדוד היא עיר גדולה, גדולה ומתפתחת. יש בה נמל שאחראי לרוב הסחורה המגיעה לארץ, יש בה תעשייה ויש בה גם חינוך. אולם דבר אחד אין באשדוד והוא בית חולים.

רבים היו הניסיונות לבנות בית חולים באשדוד, ומסיבות בירוקרטיות (שיש מחלוקת אם הן מוצדקות או לא), הם מעולם לא צלחו. לא מזמן התקבלה לבסוף החלטה לבנות באשדוד בית חולים. אינני יודע אם היא תתממש, אך בואו נתאר לעצמנו תסריט...

בואו נתאר שפתאום, במדינה רחוקה שחברה בארגון מרכזי בעולם: אנגליה, צרפת, ארה"ב , סין או רוסיה. מחליטים להחרים את ארגון הרופאים הישראלי. הסיבה שהם בוחרים להחרים את ארגון הרופאים הישראלי תהיה משום שיש רופאים אזרחיים ולא רופאים צבאיים ,המטפלים בחיילים בשטחים הכבושים, וזה מקדם את הכיבוש.

מדינת ישראל כמובן תזעם, ותחליט שזה מאוד לא מוצדק, ושרפואה היא גורם הומניטארי, שחייב לעמוד מעל לכל דיון, אבל מכיוון שהמדינה שלנו קטנה ולא תוכל להתמודד עם ארגונים עולמיים גדולים, היא תעשה תכסיס חוקי: היא תכריז על ארגון רפואי חדש: ארגון רפואי – יהודה ושומרון, ותחליט שהוא יהיה ארגון רפואי נפרד ושונה לחלוטין מזה של מדינת ישראל, עם סמכויות משלו, ולא רק זה, אלא שמדינת ישראל תכיר בכל המסמכים שמייצר אותו הארגון הרפואי הזה כולל הסמכות הרופאים, המרשמים, הבדיקות וכל מה שכרוך בכך.

תחילה יהיה זה ארגון קיקיוני לחלוטין, אך כמו כל הארגונים שהחלו ככאלה, הוא יגדל ויצמח וירכוש חיים משלו. ובמדינה חיים == כסף. וכך יגדל לו הארגון ומספר החברים שלו, והבירוקרטיה הדרושה לנהל אותו, ויום אחד יחליטו חבריו, שלא מספיקה להם המטרה המקורית שלשמה הארגון הזה הוקם, טיפול בחיילים בשטחים ועזרה הומניטרית, אלא שהם רוצים לבנות בית חולים ענק ומנקר עיניים בשטחים, שלא רק יטפל בחולים בשטחים, אלא גם בחולים מחוץ לשטחים ואולי יהפוך למרכז רפואי ארצי.

זה לא יעניין אותם בכלל שקיימים לא רחוק מהם בתי חולים גדולים ומפוארים לא פחות. הם יתעקשו על כך שהם חלק ממדינת ישראל, וראויים לכך, וכך ייקחו את התקציב הרפואי שנועד לבנות בית חולים באשדוד, ויקימו במקומו בית חולים בשטחים.

ייתכן כי התסריט הזה נשמע דמיוני, אך בוודאי כמו שניחשו רבים מכם, אם נחליף את המילה בית חולים, במילה אוניברסיטה, ואת המילה חולים בסטודנטים, נקבל בדיוק את אותו המקרה. לפני חצי עשור החליט ארגון אקדמי אלמוני בבריטניה להחרים את אוניברסיטת בר-אילן משום שיש לה שלוחה באריאל, ולכן החליטו בישראל להפוך את מכללת אריאל לגוף נפרד, ובסופו של דבר לאוניברסיטה. ולמרות שמדינת ישראל משוועת לאוניברסיטה בגליל, ואולי עוד אחת בדרום, החליטה המדינה להוציא את תקציביה דווקא על אריאל.

אך כאן לא הבעיה. הסיבה שהדבר הזה מצליח, היא חולשתה של הממשלה. לפני 11 שנים, כשאריאל שרון התמודד לבחירות מול אהוד ברק, קם ילד שהיה אז בן 17, ושאל את אריאל שרון שאלה שהוא יצא נבוך ולא יכל להתמודד עמה. המקרה קיבל הדים בתקשורת, ונדמה היה לרגע שאריאל שרון עומד להפסיד בבחירות. או אז החליטו יועצי התקשורת שלו לייצר מוצר שמלווה אותנו עד היום והוא המנהיג החזק.

המנהיג החזק הוא המצאה תקשורתית של מנהיג שלא יודעים מה  הוא אומר או מה הוא יעשה, או איך הוא ינהג, אפילו לא ידוע אם הוא כשיר להנהיג. כל מה שיודעים הוא שהוא יהיה חזק בכל מצב ובכל מקרה, בלי  לדעת אפילו מה זה "חזק". למילה הזו: חזק, יש לה משמעויות חיוביות שכל אחד יוכל להסיק מהן משהו אחר: השמאלנים מסיקים מזה שהוא ילחם בימנים הקיצוניים. הימניים הקיצוניים מניחים מכך שהוא ילחם בשמאלניים. המדוכאים מסיקים שהוא ילחם בבעלי ההון, ובעלי ההון מסיקים מכך שהוא לא ייכנע למדיניות סוציאלית וילחם במעוררי הצרות מקרב המדוכאים. וכך יכול אותו מנהיג חזק , הלכה למעשה, לעשות כל מה שהוא רוצה, והוא תמיד ירצה מגזר אחד לפחות שיהיה מוכן להישבע שהוא באמת מנהיג חזק ויקבל לפחות 40% מהקולות... כמו בדיקטטורות אחרות עם "מנהיגים חזקים".

וזה מה שעשה אריאל שרון: הוא הצליח להילחם בבעלי ההון, במתנחלים, אבל באותה הנשימה גם נלחם במסכנים, וקיצץ להם בקצבאות, הוא נלחם בשמאלנים, ונלחם בימניים, וכולם הריעו ואמרו שהוא מנהיג חזק.

מאז המשבצת של המנהיג החזק לא נתפסה, אך ראש ממשלתנו הנוכחי החליט לתפוס אותה שוב. לאו דווקא, כי הוא חזק, אלא כי להיתפס כמנהיג חזק אומר למעשה שלא צריך להתאמץ, לא צריך להציג מצע, לא צריך להציג תוכניות.

אולם ביבי אינו מנהיג חזק. ביבי נשען על רוב שברירי שמורכב מקיצוניים: דתיים וימניים  מצד אחד, ומצד שני הוא יודע שאם תיכנע להם מדינת ישראל , היא תהפוך למנודה בעולם. ולכן את ה"חוזק" שלו הוא מראה בעיקר בהיטפלות לחלשים, ובהחלטות שתופסות כותרות בלי משמעות אמתית.

דוגמה לכך היא הדרך שבה מונעים היום מהמחאה החברתית להתפתח, אפילו באמצעים אלימים. המעצר של האנשים שניסו להקים מאהל, בסיבות שמתגלות כמופרכות יותר ויותר ככל  שהזמן חולף, הוא רק דוגמה אחת למנהיג חלש שמנסה להיראות כמנהיג חזק,  ומדוע? משום שאנשי המחאה החברתית אינם נמנים על הכוחות שמחשקים את ראש הממשלה, לא מימין ולא משמאל. הם לא מסוגלים לפגוע בכיסאו ולכן הם מהווים את המטרה המושלמת להראות עד כמה הוא חזק. כגודל הפצע כך גודל המוטיבציה של תומכי ה"מנהיג החזק" להצביע בקלפי.

דוגמה אחרת היא ועדת פלסנר שנועדה להסדיר את גיוס החרדים לצבא. לגיוס יש שני צדדים. צד אחד הוא התרומה למדינה, והצד השני הוא שדרוג מעמדם של המתגייסים בעזרה סוציאלית. ברור שהממשלה לא תוכל כלכלית לשדרג את מצבם  של המשרתים החרדים קרי לתת להם עוד כסף, משום שכבר כעת הם מקבלים יותר כסף ותנאים טובים יותר מאלו שמשרתים בפועל, ובעצם זה שישרתו וישנו את מעמדם יוכלו אלו רק לקבל פחות כסף, משום שבכל תסריט אחר, היות ומעמדם יהיה שווה לאלו שמשרתים, כל אזרחי המדינה יצטרכו לקבל את השדרוג בתנאים שמקבלים תלמידי הישיבות. ולכן הגיוס יטורפד בכל דרך שהיא, או ישירות על ידי הממשלה, או על ידי החרדים עצמם באופן אישי (קב"ן וכדומה), אך מצד שני נתניהו לא יכול להתנגד לזה באופן ישיר ולכן מתמחה בהצגות לתקשורת על סנקציות חסרות שיניים, שיגרמו לכך שאפילו אלו שכן משרתים, יעדיפו לספוג את הסנקציות ולא לשרת והפעם באופן כשר וחוקי למהדרין.

דוגמה אחרת לכך היא המקרה של המרכז האוניברסיטאי באריאל.  לנתניהו אין את היכולת לאשר את המרכז באריאל, משום שעצם העובדה שיוקם מרכז אקדמי גדול בשטחים יגרום לכך שחלק מרכזי מהאקדמיה בישראל (ולא חלק משני כמו היום), יעבור לשם ויהפוך את הקשר לבלתי פריק   מה שיחזיר את החרם ממדינות העולם הפעם על כל האקדמיה הישראלית, ולא רק על מוסדות בודדים  ולכך יהיו תוצאות הרסניות על הסכמי שיתוף פעולה עולמיים שישראל תלויה בהם.

מצד שני, נתניהו לא יכול שלא לאשר אוניברסיטה באריאל משום שהרוב המשמעותי שהוא נשען עליו הוא רוב דתי וימני. ולכן החליט נתניהו , כמו כל "מנהיג חזק", שלא להחליט, ולדחות את ההחלטה בשנה. מה יקרה בעוד שנה? בחירות, וכמו כל בחירות אפשר יהיה לבצע מחטפים ולזרוק אותם על ראש הממשלה הבא... אותו הדבר שנתניהו עצמו התקומם נגדו בעבר.

טענתו המרכזית של המרכז האוניברסיטאי באריאל היא שהוא פשוט טוב מדי מכדי להיות מכללה רגילה. בואו נחשוב על זה לרגע: נניח שנקבל את הטענה הזו, ונניח שכרגע אוניברסיטת אריאל היא המכללה הטובה ביותר, ונהפוך את אריאל לאוניברסיטה.  אז באופן לוגי המכללה הבאה בטיבה לאחר אריאל, תהפוך להיות המכללה הטובה ביותר, וגם היא תטען שהיא טובה יותר מכל שאר המכללות, ושגם לה מגיע להיות אוניברסיטה. ומכיוון שיתקיים התקדים של אריאל, יהיה צריך לנהוג באותו האופן גם לגביה. ואז, לכשתהפוך לאוניברסיטה, אז המכללה השלישית בטיבה תטען את אותה הטענה ... ולבסוף תהפוך לאוניברסיטה. וכך יהיו לנו בארץ אוניברסיטה אחרי אוניברסיטה: במקום 7 תהיינה  43  במספר, והיחידה שתישאר מכללה היא המכללה הגרועה ביותר שלא תוכל לומר שיש מכללה גרועה ממנה שתצדיק את הפיכתה לאוניברסיטה. היא פשוט תטען שהיא כל כך גרועה  שהיא צריכה תקציבים של אוניברסיטה כדי להשתפר, ואז יהיו לנו 44 מוסדות שמתוקצבים כאוניברסיטה.

משרד החינוך טען מאז ומעולם שאין כל הבדל ברמה בין תואר הניתן באוניברסיטה לבין כזה הניתן במכללה, ולכן, עצם העובדה שיהפכו את אריאל לאוניברסיטה משום שלטענתם הרמה היא גבוהה, לא אמור כלל להוות שיקול, בין אם הדבר נכון ובין אם הדבר שגוי. ישנן בארץ לא מעט מכללות ברמה גבוהה: המרכז הבינתחומי בהרצליה, מכללת שנקר, מכללת בית-ברל, ואף אחד לא חשב אפילו להפוך אותן לאוניברסיטאות.

אוניברסיטה בישראל צריכה להיות כמו אוניברסיטה בעולם. היא אמורה להיות מרכז אקדמי גדול, שמשרת אוכלוסייה גדולה. היא לאו דווקא חייבת להיות מרכז אקדמי טוב (אם כי יהיה נחמד אם אכן תהיה כזו), ומכללה היא מרכז אקדמי קטן יותר שמשרת אוכלוסייה קטנה, והיא יכולה להיות מרכז אקדמי איכותי מאוד, ויש כאלה בישראל. אם אכן רמת האוניברסיטאות גבוהה כיום מזו של המכללות זה רק בגלל הוותק, ולא בגלל השם.

בשטחים יש אוכלוסייה קטנה. ומרבית האוכלוסייה הזו ממוקמת בקרבה למרכזים אקדמיים קיימים: בין אם הם בירושלים או במרכז הארץ. לכן ההחלטה לשדרג שם היא החלטה פוליטית לחלוטין. וההחלטה לדון בשדרוג המרכז האקדמי בשטחים, ולא בהקמת אוניברסיטה בפריפריה, שם היא נדרשת, הן כמוסד אקדמי כשלעצמו, והן כסוג של מנוע למסגרות אקדמיות לילדים שם: נוער שוחר מדע וכדומה, היא חיונית ממדרגה ראשונה. ושימו לב עד כמה דומם הקול הזה אל מול קולם הרועש של מצדדי אריאל... בדיוק כמו מקרה אשדוד.

וכך נמשיך לטחון מים עם ראש ממשלה חזק, בין אם יהיה זה הנוכחי או הבא אחריו, עד שנבין שכוח אמתי לא נמצא בהכרח בשרירים ולא באינטונציה של הקול.