ארכיון דון קישוט:

לא צריך לשמוע זמבורה כדי לדעת שכוכב נולד נכשל.

כבר ארבע שנים – מאז כוכב נולד 3 – ש "כוכב נולד" כשלה מלהצמיח דור חדש של מוזיקאים. ההופעות מרגשות, מושקעות, נוצצות ולעתים אפילו מדהימות. למרות זאת, מתכנית שחרטה על דגלה את גידול דור העתיד, הפכה כוכב נולד ל"בראבו" מעיקה. כה מעיקה התכנית, עד שיוצריה צריכים לשקול ברצינות לפתוח מילון ולחפש בו את הערך: “לפרוש בשיא".

כיצד הפכה התוכנית הזו שרק לפני 6 שנים הוכתרה בתואר "תוכנית העשור", לנטל כה כבד על שעות הפריים טיים?

כמו כל דבר אפשר לחלק את התשובה לשלושה חלקים:

1. תאוות הבצע.

תאוות בצע היא כמו דלק סילוני. כששמים אותה במנוע היא יכולה להזניק את הפרויקט לשמיים, אך כששמים אותה בתא הטייס, היא גורמת לאסון. הפקת כוכב נולד הניחה תחילה את תאוות הבצע בתא הדלק, אך משנה לשנה היא העבירה אותו מעלה, עד שהגיע לתא הטייס... והתוצאה ברורה.

כדי להבין כיצד התהליך החל, נסתכל בעונה הראשונה. אני מודה שרבים מכם לא זוכרים את העונה הזו, מלבד אולי מאבק האיתנים (או האיתנות) בין שירי מימון לנינט טייב. מבט מהיר על העונה ההיא יבליט את השגיאות שנעשות מאז ועד היום.

בעונה הראשונה היו רק 16 מתמודדים והם התמודדו זה מול זה בזוגות. באופן הזה נוצרו שני אפקטים: הראשון, הכוכב הנולד לא נשחק בהופעה אחר הופעה. הוא יכל להשליך את כל יהבו על ביצוע אחד טוב ועמו לקוות לזכות. האפקט השני הוא שבין אם הכוכב הנולד ניצח או הפסיד, הוא יצר רעב בקרב התומכים שלו. אותם התומכים שקיבלו רק שיר אחד שאהבו, או שניים אם הוא הגיע לחצי הגמר... או שלושה שירים במידה והוא הגיע לגמר, היו מוכנים לרוץ לחנות כדי לזכות בעוד האזנה חטופה באליל שלהם.

לאוזן הבלתי מיומנת, שני ביצועים מקצועיים הם די והותר בכדי להשוות. יותר מכך אולי גורם לערב מרגש ומרטיט לבבות, אבל מהר מאוד שוכחים את הביצועים הראשונים... במיוחד כאשר פותחים את הקווים רק בסוף. התוצאה היא שהצופים מצביעים למתמודדים הזכורים ולא למתמודדים הטובים. המתמודדים הזכורים ביותר הם אנשי ריאליטי טובים ולא בהכרח זמרים משובחים. אלה אנשים יפים (או יפות) במיוחד, או אנשים בעלי סיפור חיים מרגש, או מתמודדים שהשופטים קטלו אותם בדרך כה מבישה, עד שהצופה מרגיש שהוא מוכרח לתת להם זריקת עידוד בדמות SMS.

התוצאה היא שובע, אם לא לומר מיאוס. ככל שהתכנית מתקדמת הצופה מזועזע מהמתמודד האיכותי שהודח, כי אף שופט לא העליב אותו מספיק כדי לצרוב אותו בזיכרון הקהל. אט אט הצמרת מתחילה להיות מאוכלסת במתמודדים בינוניים מבחינה כריזמטית... ומטה. מר ישראלי מסתובב באמצע לאשתו בסלון ושואל: “האם לילד הזה פיללנו?”, ולמראה ראשה המתנודד הם עוברים יחד תחנה. בסופו של דבר הכעס מנותב כנגד הכוכבים הנולדים. הם לא נרשמים בתודעה כזמרים טובים שעשו פאשלה, נענשו עליה, למדו ממנה והמשיכו הלאה. במקום זאת הם נצרבים כ"מתמודדים שלא הגיע להם". וככאלה הציבור מסרב אפילו להביט בהם כאשר הם מסיימים את התכנית.

תאוות הבצע של המפיקים פוגעת בכוכבים בזירה נוספת: ברצונם הבלתי נשלט לסחוט את הלימון עד הסוף. הם הכניסו סעיף לחוזים של המתמודדים (מלבד מיי פיינגולד), האוסר עליהם להופיע במהלך התכנית. כך נמנע מהכוכבים לנצל את מעמד הסלב הרגעי שהם זוכים בו כדי ליצור בכוחות עצמם קריירה . החוזים הדרקוניים האלה פגים רק כאשר התכנית מסתיימת ולאף אחד כבר לא אכפת מהם. התוצאה היא שהמתמודד נזרק ככלי אין חפץ בו. והכוכב הנולד כבה.

2. הפחד מכישלון.

כה מפחדת ההפקה מכישלון, עד שהיא לא מוכנה לתת לכוכבים הזדמנות להוכיח את עצמם... ולהיכשל. באופן הזה ההפקה הופכת להיות מבית ספר לגנון. כמו כל גנון צריך להביא מבוגר אחראי בדמות כוכב בוגר שישגיח. נכון, הכוכב הבוגר אומנם תורם להעלאת הרייטינג, אך גם מאפיל על המתמודדים. ההופעה שלו בסוף הופכת להיות המוקד והצופה שם לב פחות למתמודדים ( מלבד המעריצים השרופים ביותר).

למרבה האירוניה הפחד מכישלון רק מדגיש את הכישלון. מה יישאר לנו מהעונה הזו, אם לא אסופה של קליפים עבור הזמרים המצטיינים, שנשאל עצמנו בעתיד לאן הם נעלמו. ברעש ובצלצולים ההפקה מעלה את הזמרים על עץ, ולאחר הגמר לוקחת להם את הסולם בלי לברר אם הספיקו לרדת.

הפחד מכישלון גרם ליוצרי התכנית, לעבור משיטת הגביע (שלשות וזוגות), שהונהגה עד כוכב נולד 3, לשיטת הליגה. כלומר מצב בו בכל פעם מעיפים אחד. אף אומן, בעיקר לא אומן מתחיל, יכול להמציא את עצמו מחדש תוך שבוע. לכן הוא מנפק את אותו הדבר תכנית אחר תכנית: המזרחי מסלסט, האלטרנטיבי שר בפאלסט, ורק הרוקר שומר על עניין מסוים. ברקע, זמרים לשעבר שמתחבאים מאחורי שולחן השופטים, גוערים במתמודדים שלא לוקחים די סיכונים. כאילו שלעשות אודישן פעם אחר פעם, מול כל פני האומה זהו הדבר הבטוח ביותר שקיים.

3. הניתוק.

הדבר שכוכב צריך, אפילו יותר מכישרון, הוא חומר טוב. שירים טובים וקליטים הם הסולם שמוביל לשמיים, ולא האפשרות לתמרן במיומנות בין 5 אוקטבות עם מיתר קול אחד מלופף מאחורי הוושט. ביום שלאחר התכנית, הגישה לשכיות החמדה של התרבות הישראלית נשללת מהכוכב באחת.

ההצלחה בחוץ נמדדת על פי מכירות תקליטים. אף לא אחד מאיתנו יקנה תקליט שלם של שירים ישנים או מחודשים. לכן על האומן מוטלת האחריות לנפק חומר חדש. לא תמיד הוא יכול לייצר חומר ראוי כדי למלא את הוואקום. לא תמיד הוא נופל על האמרגן שמסדר לו גישה לכותבים הנכונים. באופן זה כל כשרונו של המתמודד לשעבר מונח על קרן הצבי של יכולת כתיבת השירים שלו – יכולת שמעולם לא נבחנה במהלך העונה, וגם אם היא קיימת לא לוטשה או זכתה לביקורת בונה מהשופטים. התוצאה היא שב-90% מהמקרים היכולת הזו מאכזבת אותו.

ההפקה יכלה לעזור במקרה הזה. היא הרוויחה כבר ממילא די מהמתמודד ובהחלט יכלה להרשות לעצמה להעניק לו מתנת פרידה בדמות שיר חדש שיוכל לעזור לו לאחר מכן. למרות זאת מותירה ההפקה את המתמודד לבדו בים לא מוכר – ים היצירה, ללא מדריך וללא מפיק. מה אכפת לה? החוזה שלה אתו הסתיים, ויש מצבור שלם של כוכבים נולדים שרק מחכים לקחת את מקומו. העיקר שהוא מקבל סוף שבוע זוגי בארץ.

התוצאה היא שהכוכבים ממשיכים לדעוך. בשמי התרבות הישראלית כוכב נולד הפכה מחממה למטחנת בשר, והתרבות הישראלית הפכה לתרבות של קאברים. אין לי טענות להפקה, הטענות שלי מופנות לקשת, שלא יודעת מתי להוציא סוס גוסס מייסוריו. אין לי ספק שהגמר יהיה מרשים, וישאיר בפה טעם של עוד. אבל הרעב בתרבות הוא לכוכבים נולדים, לא לפסטיבלים ו/או גמרים. לכן, בכוכב הנולד הבא לא אצפה. אשאיר אותו בעתיד לבנות הצווחות, לילדים החולמניים. כן, גם לילדים החולמניים ולבנות הצווחות של טדי הפקות. תחת זאת אשב לקרוא ספר טוב, כי בוא נודה באמת, הריאליטי האמתי, מתרחש בכל יום שאנו שותים קפה בבוקר.

לא רוצה לכתוב על דודו טופז – פשוט לא רוצה! ועדיין, מכל פינה, מכל אתר, מחייכת אלי דמותו השובבה כמו רוח רפאים ששבה לרדוף אותנו מהעולם שמעבר.

זה מדהים עד כמה מהר מתחלפות רוחות דעת הקהל. מהשאלה "איך???” שעדיין לא נענתה, התפצל הציבור הישראלי לשניים: הראשונים הם אלה שרוצים להרוויח מההתאבדות עוד כמה גרושים כמו ערוץ הבידור הישראלי שמיהר לעשות דוקוסלב מעודכן לדודו טופז כמה שעות לאחר ההתאבדות, לכלול אותה, ולשדר ערב שלם מיצירתו. האחרים הם אלה שרוצים לצפות אותו בזהב ולהכניס אותו לפנתאון הבידור הישראלי.

גם הראשונים וגם האחרונים נצלנים באותה המידה. הראשונים הם נצלנים גלויים. הם לא מסתירים את כוונותיהם או את רצונותיהם שכולם מסתכמים בכסף. האחרונים ערמומיים יותר. הם משתמשים בהספדים מרגשים כדי להימלט מן השאלה הבוערת: "האם הרחקנו לכת?”. במקום להאמין בדרכם וללכת בראש מורם למשפט הציבורי מעדיפים הם לשלם את מחיר מעשיהם בדמעות תנין.

בשבוע בו האלימות גוברת, שתי קבוצות אלה מדגימות באופן הטוב ביותר מדוע זה קורה. זה ידוע שאנשים הם אגואיסטים ברובם. הם דואגים לאינטרסים של עצמם, ואין כל פסול בכך. למרות זאת, על החברה הישראלית מוטלת האחריות למצוא דווקא את אותם האנשים הבלתי אגואיסטים, ולתגמל אותם בכך שיאכלסו משרות מיוחדות בהם הכישורים האלטרואיסטיים שלהם ידרשו.

כיום אנו רואים בדיוק את התופעה ההפוכה. התגמולים הגבוהים משכו דווקא את האנשים האגואיסטים למשרות הללו. העיתונאים שלנו, כאמור,הפכו לכתבי חצר. הם מעדיפים לא לעמוד מאחורי דבריהם ולהתפשר כאשר האצבעות מופנות לעברם. מי יודע כמה כתבות נגנזו בתירוצים קלושים של "לא היו הוכחות מספיקות". השוטרים מעדיפים להוציא משאבים במרדף אחרי פוליטיקאים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה כדי לקבל קידום. הרופאים שיכולים פותחים קליניקות פרטיות, ואנחנו, האזרחים הרגילים, מוצאים עצמנו מדדים על מדף קרח הולך ומצטמק של אנשים בעלי איכות ואופי.

לכן החלטתי לקחת את המקרה של דודו טופז ולהפיק ממנו את כל הלקחים האפשריים, לפני שהתקשורת תלבין אותו בזיכרוננו הקולקטיבי ולא תאפשר העברת ביקורת.

השאלה הראשונה היא כיצד המצב התדרדר בכזו מהירות?

ישנם שני מועמדים עיקריים לאשמה. האחד הוא התקשורת, והשני הוא דודו טופז עצמו. במצב העניינים הנוכחי, כל אחד מנסה לגלגל את האשמה אל פתחו של האחר. משפחת דודו טופז מנסה להאשים את התקשורת. היא מזכירה את היחס המשפיל שקיבל טופז לאחר היוודע דבר מעצרו. מנגד מנסה התקשורת לנער חוצנה מן העניין בכך שהיא מעלה קטעי ארכיון אבודים בהם אמר דודו טופז שהוא מתכוון להתאבד.

אם ישנו דבר בו אפשר להאשים את התקשורת, זה אינו היחס שהעניקה לדודו טופז מאז מעצרו. ראשית, אלה היו חדשות בעלות עניין ציבורי. שנית, אם תסתכלו על מקרים אחרים בהם החליטה התקשורת "להכניס" לאנשים מן היישוב שבסופו של דבר התאבדו, תגלו שהתקשורת הייתה דווקא מאוד מתונה כלפיו.

דודו טופז שלט בתקשורת במשך שנים ארוכות. לכולם זכורה הדרך בה השתלח במבקרים שלו. חלקם אף טענו שהוא דאג לפיטוריהם. הוא גם בחר לקדם אנשים מסוימים על פני אנשים אחרים בתכניתו ואין ספק שזה גרם למירמור. כמלך הרייטינג אין ספק שטופז ידע שמלכים לא יכולים לפרוש בשקט לחיים בכפר. למלכים שרוצים להפסיק לכהן קיימות שלוש אפשרויות. לטפח יורשים ולחיות תחת כנפיהם, למות על הכיסא ולגרום לאי סדר, או להיות מודח במהפכה על ידי אלה שנתנו בהם אמון. דודו טופז מעולם לא דאג לטפח יורש, ולכן היה ברור מראש שההדחה שלו תהיה אלימה ובלתי מנומסת לכל הפחות. היה ברור גם ששדרה שלמה של אנשים מחכים לו בפינה לסגור אתו חשבון, ואין בכך כל פסול... גם הוא התנהג באותו האופן כלפיהם, אפילו גרוע מכך.

האם התקשורת גרמה להתאבדות שלו? התשובה היא חד משמעית: כן ולא! כן, התקשורת באמת גרמה להתאבדות שלו. זה מאוד קל להתחבא מאחורי האופי הראוותני של טופז, ולטעון שתשומת לב תקשורתית לא הייתה בעבורו רעל, אלא סם חיים.

מצד שני לעשות דבר כזה, משמעותו לעשות לטופז עוול נוראי שיונצח במשך שנים. בצד ריצת האמוק הבלתי מרוסנת של טופז אחר המצלמות, יש לזכור את הצד השני: טופז היה אדם פרטי מאוד כשרצה. את מספר הפעמים שראיתי בתקשורת את הנשים שלו, או את הילדים שלו אני יכול לספור על יד אחת. מעולם לא יוחצנה לידה של ילד חדש שלו, כמו שעושים כעת, והוא השתמש בכל השפעתו כדי לגנוז סרט של דורון צברי שהציג אותו באור לא חיובי. לכן, אסור להציג את טופז כחיית מצלמות חסרת שליטה, אלא כמכור לתשומת לב מסוג מסוים מאוד. כאשר לא קיבל את תשומת הלב המסוימת הזו, הוא השתולל מכעס, או יותר נכון מעלבון.

בחודשים האחרונים הוא קיבל מנה גדושה מעל ומעבר של תשומת לב מהסוג הלא נכון. כל זאת ללא טיפה של תשומת לב מהסוג הרצוי לרפואה. התקשורת בה רגיל היה לשלוט, הפכה אותו לעבד ההלקאות שלה.. כנראה כדי לכפר על שנים של ריסון מרצון. זה לא היה תמיד מוצדק. אני זוכר רק לפני כמה ימים שפרסמו בתקשורת שהוא התחיל עם מישהי בכלא (סוהרת כנראה). הוא אמר לה כמה משפטים שהזכירו את דודו הישן (לא משהו מעליב או פוגע במיוחד), ומיד שמעתי ברדיו ש"דודו הישן חוזר" (כשהכוונה הייתה לדודו המטריד).

חשבו לרגע על המקרה הזה כמקרה מייצג: אדם במצב נפשי קשה מראה סימני התאוששות, ומיד התקשורת משתמשת בכל כובד משקלה, כדי לרמוס אותו. כמובן שאדם שלא מרשים לו להתאושש ימשיך להתדרדר.

מצד שני אסור להתעלם מעובדה אחת בסיסית. אולי התקשורת ככלל הגזימה, אבל באופן פרטני אף גוף תקשורתי לא עבר את הגבול. כל גוף תקשורתי נשאר מאחורי הקווים האדומים, ורק האפקט המאוחד שלהם גרם להפרזה. לרוע מזלו של טופז, בכלא לא ידעו כלל איך למתן את המכה התקשורתית. אני לא חושב שאגזים אם אומר שאפילו נהנו ממנה. אפשר היה לנקוט בצעדים כבר אז : למנוע מסוהרים בשכר נמוך להעביר עליו רכילות בתמורה לכסף לדוגמה, או לדווח על אירועים חריגים באופן מרוכז ורגיש, כך שלא יצטרך לחוות את המכה מחדש מכל גוף תקשורתי. לצערי שב"ס והמשטרה כשלו בכך ואם יש לקח אותו צריך לקחת ממקרה טופז זה לא "יותר מצלמות" או פחות חופש לאסירים ש"חושבים שהם הולכים להתאבד". אם המגמה הזו תתאפשר – כפי שמנסים כעת לעשות, היא תהפוך לכר פורה לשלילת זכויות יסוד מאסירים מקופחים ממילא. ותקל על סחיטת הודאות. שב"ס צריך ללמוד מהצבא בעניין, ולמנות קצין אחד (לא יותר) לטיפול באסירים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה אל מול התקשורת.

לצערי המקרה של דודו טופז מראה את ישראל המכוערת. את ישראל המעזה, אך הנרתעת כאשר מגיע הרגע לקבל אחריות על תעוזתה. זוהי ישראל המשאירה את הקרבנות ללקק את פצעיהם בדד. גם דודו טופז היה שייך לישראל הזו. גם הוא העז, וגם הוא מיהר להתנער מאחריות כשהיה צריך, אבל ככל שאני מנסה, אני לא יכול להיפטר מההרגשה שתקשורתית אנו חיים בחברה קניבלית, חברה בה בשרו של דודו נאכל על ידי קניבלים גדולים ממנו, יחזק אותם ורק יגביר את הבעיה.