ארכיון דון קישוט:

הנושא החם שהוצג עתה בישראבלוג הוא נושא שמעולם לא חשבתי עליו, אבל ברגע שראיתי אותו, טפחתי לעצמי על המצח ושאלתי את עצמי:” איך לא חשבתי לכתוב פוסט עליו עד עתה?”

השם שנבחר לתופעה –הקפצה, מראה שיש כעס לא מועט על "המקפיצים" המחוללים אותה, כאילו שהם עושים דבר מרושע, או לא מוסרי. בוודאי חושבים האנשים: ”מה זאת אומרת?”,רק בגלל שאדם מכיר את ההעדפות של ישרא הוא יקבל עדיפות על פני טובים ממנו?” זה מקומם, זה לא יפה וזה בהחלט דבר שצריך להיפסק, אבל לעניות דעתי כשאדם בוחר לפנות לדרך זו של "הקפצות" ניתן לייחס זאת ליאוש יותר מאשר לרשעות.

אני זוכר, שכשהתחלתי לכתוב את הבלוג לפני שנה בערך, כתבתי את הפוסט הראשון שלי, יצקתי לתוכו את הכאב והתסכול שלי, שבד"כ הם הדבר שמניע אדם מן הישוב לגלות טפח מחייו, ולא להסתיר טפחיים. וחיכיתי לתגובות ו....כלום. עמדתי וקראתי שוב את הפוסט, ולא הבנתי מדוע אף אחד לא מקשיב. הלכתי לרשימת הפוסטים שהופיעו באותו הזמן, וראיתי שהם ברמה נמוכה משלי. אחרי העלבון הראשוני שפג, למדתי את הלקח החשוב בחיי: התשובה לשאלה הסינית העתיקה: "אם עץ נופל ביער, ואין אף אחד ששומע אותו, האם הוא באמת השמיע קול?” היא תשובה שלילית.

תופעת ההקפצות איננה תופעה מגונה, אלא דבר המתבקש מתנאי החיים שאנו נזרקים אליהם במאה ה-21. בבית הספר התרגלנו כולנו, שכשיש בחינה בכיתה של 40 תלמידים, המורה מחלק 40 שאלונים, וכשהוא מסיים הוא מבקש מכולם להפוך. הוא בודק 40 טפסים ומדרג אותם, ובדרך הזו הטובים באמת מגיעים לפסגה. אבל האידיליה הזו נשארת בין שערי בית הספר. היום בשום תחום בחיים לא מקבלים כולם הזדמנות שווה להוכיח את עצמם. לדוגמה אנשים לא קונים הרבה אבקות כביסה ומשווים בינן , אלא נעזרים בפרסומת המושכת ביותר, קונים את המוצר שלה ורק אם לא מרוצים, עוברים למתחרה. אנחנו גם דבקים באותו מוסכניק/חשמלאי/אינסטלטור/ספר שאנו סומכים עליו מהפעם הראשונה. אותו הכלל תופס גם לגבי המילה הכתובה, או במילים אחרות :יצירת הביקוש היא דבר קשה וחשוב יותר לאין ערוך מאשר לספק אותו.

כולנו רוצים להצליח, בין אם הדבר נושא עמו גמולים כמו בעבודה, או שמביא רק מחמאות מהסביבה –כמו הבלוגים. מסתבר שההצלחה של הבלוגים נמדדת בעיקר, ויש כאלו שידקדקו ויאמרו "רק”, בכמות הכניסות ובכמות התגובות. זה, ולא האיכות, הוא הדבר שמכניס את הבלוגים לרשימת הפעילים, וזהו הדבר שמעניק להם במה וקרש קפיצה לתחומים אחרים. זו הסיבה שאני מתייחס לתופעת ההקפצות לאו דווקא כתופעה מגונה, אלא כתופעה הכרחית. משום שמלבדם אנשים מעטים זוכים להציג את דעותיהם בפני קהל משמעותי של יותר מעשרות בודדות. (ואני לא כולל כאן את כותבי הסקס/מערכות היחסים למינהם).

בואו נשים את הקלפים על השולחן. ישראבלוג כמקום להתבלט הוא אכזרי. פוסטים חדשים שנכתבים, בקושי מחזיקים מעמד כמה שניות לפני שהם נעלמים מהעין לארכיון. בלוגים חדשים, מחזיקים מעמד כחצי שעה לכל היותר, שזה הזמן שלוקח לעצב אותם, ועד אז עם כתיבת הפוסט הראשון הם נעלמים. אז אני באמת לא מבין מדוע ישנם עובדי ישראבלוג שמתלוננים על כך שבתנאים קשים אלה, אנשים מדפקים על הדלתות ע"י כמה טריקים פרסומיים, כמו להשתמש במילות מפתח, בנושא החם, או להצביע על הפוסט שלהם כמה פעמים נוספות במילים האלמותיות: "לקרוא למטה”. הרי מי מאיתנו באמת רוצה לכתוב פוסט שלא מקבל התייחסות, או מקבל התייחסות כה מעטה.

בד בבד צריך לזכור שגם ישראבלוג, מקדמים את התופעה בעקיפין. באתרי בלוגים אחרים, לדוגמה, ישנה אפשרות לפוסט מעניין להתבלט באמצעים נוספים פרט לנ"ל בתפוז לדוגמה יש "בחירת העורך". בנוסף לזאת אדם שנהנה מהפוסט, ואין לו תגובה חכמה להוסיף, יש בידו האפשרות לדרג אותו אהבתי/לא אהבתי, ובכך להקפיץ אותו לתודעה וגם לתת משוב. לכן תופעת ההקפצות שם קטנה בהרבה. בישראבלוג לא קיימים אף אחד מהאמצעים אלו, אז מדוע קיימת פליאה, שמשתמשים באמצעים המועטים הקיימים בצורה אגרסיבית כל כך?

אל תבינו אותי לא נכון, התופעה מפריעה לי מאוד, ואני בהחלט לא משלים איתה ,אבל ההבדל ביני ובין שאר המגיבים היא שאינני לוקח דעה של בעד/נגד. ובהחלט אני נגד "הגברת אמצעי אכיפה", כי כמו שההסברתי התופעה הזו היא פועל יוצא של המציאות הקשה. וברגע שהיא תשונה, תתמעט התופעה יחד איתה.

כמו שאדם מצליח יוצר לעצמו אויבים; בדיוק כמו שאדם עשיר צריך לקנות אבטחה משופרת, כך גם התנאים הקיימים בסביבה שלנו מולידים את התופעה של ה”הקפצות”. הדרך למגר אותה אינה עוברת דרך הקשיית התנאים והעונשים על ה"מקפיצים". בלוגר שנחסם מהנושא החם, יוכל תמיד לפתוח בלוג חדש לעקוף את החסימה, ואפילו כבונוס נוסף לזכות בחשיפה מוגדלת כבלוג חדש. צריך להכיר באמת , ישראבלוג פרחה והצליחה ובדלי זה יש המון זרעים שמבקשים לפרוח. וצריך להבין ששינויים מתחילים מלמטה ולא מלמעלה.

זקן השיבה גורם לו להיראות כנביא, גבותיו המקומרות משוות לו מראה רגזני, ואפו הסולד כאילו מריח את הקומבינה הבאה מרחוק. חלק קראו לו קול המצפון, היו כאלה שכינוהו קולו של האזרח הפשוט, היו אף שכינו אותו שרלטן, אבל רובנו מכירים אותו כחיים הכט.

היום שוב הבליח פרצופו על מרקענו לאחר היעדרות ארוכה –חלק יאמרו ארוכה מדי. אישית אינני מסוגל לזכור אם זו הפעם הרביעית או החמישית בה הוא מופיע בסדרה בעלת שם מפורש שלא מתיר מקום רב לדמיון. האיש שהקים במו ידיו את אימפריית העיתונות הביקורתית-המסחרית, הפציע שוב כמו שמש צרודה ורגזנית. הוא עשה שימוש בכל סמל מסחרי, שמבדיל אותו מממשיכות דרכו דנה וייס ורינה מצליח,אבל קולן הרך וחזותן המתוחכמת, לא יחזיקו מעמד בזירה אפילו לא רגע אל מול המותג, המסורת וקולו הרועם.

בתכניתו "כיצד לתקן את ישראל”, יש סימנים בולטים של מיחזור: שוב שמענו על מדינה דומה שהצליחה היכן שאנו כשלנו ובכך הבליטה את כישלוננו ביתר שאת; חזינו בהדגמה נוספת כיצד עונשים קשים ונחושים, מטהרים את החברה מהקומבינטורים, שגורמים לגלגלי הצדק לחרוק לפעמים עד כדי עצירה מוחלטת, והיינו עדים כמובן לדוגמאות אינספור של אנשים מאושרים מחייכים רוקדים שותים סובאים, כשהכל לווה במוזיקת פולקלור מקומית נעימה לאוזן. כל זה אפשרי, הוא טוען, אם רק אנו נעניק את צייתנותנו העיוורת למנהיג הנכון (והבלתי ידוע שימנה), שיעמוד בראשנו. הוא היה כה בטוח במסר, שאפילו הניח למיחזור ללבוש את צורתו הבוטה ביותר והעתיק אחד לאחד קטעים שלמים מסדרתו הקודמת "בין כרכור לסינגפור”. אם זה לא מחזור אז אני לא יודע מה כן?

כל המאפיינים האלה הם לא סימן לחוסר יכולת, בלאי או אפילו טרחנות של שיבה. זוהי טעות רצינית לחשוב כך. תכנית בפריים טיים של ערוץ מסחרי, ועוד כזו שמצלמת בחו"ל. היא לא קומבינה ובטח שלא One man show. לא משנה כמה ינסו להציגה ככזו. תכנית עם שם כה מפורש: "כיצד לתקן את מדינת ישראל", היא לא תכנית תחקירים, וחקר היסטוריה של 20 שנה הוא בטח לא עיתונות חוקרת, לא נושכת ובטח שלא תוקפנית. לז'אנר כזה של יש שם אחר –תעמולה. מה שמבדיל תעמולה מעיתונות שככזו נעשה מאמץ לאפיין את התכנית, הוא שהדבר האחרון שנמצא בסדר העדיפויות של תעמולה הוא הצגת כל הצדדים באופן אובייקטיבי. תעמולה תציג תמיד את המציאות בצורה מעוותת, היא תעצים את הטוב ותקטין את הרע. הכל כדי לשכנע אנשים ללכת כהמון מוכה אופיום למטרה הסופית. ולכן מתבקשת השאלה: מה היא המטרה של תכנית תעמולה זו?

כשבנימין נתניהו הורה על קיצוצים מפליגים בכספי הסיוע שניתנו עד אז לשכבות המצוקה, הייתה זו בהחלט החלטה שנויה במחלוקת. הוא לא ביצע החלטה זו כראש ממשלה נבחר, למרות שהייתה לו הזדמנות לכך, אלא כמינוי פוליטי כפוי. המעניין הוא שבנאומו הראשון השני, ורבים אחריהם בזכות מדיניותו, עמד דבר אחד במשותף בינו לבין חיים הכט. שניהם ציטטו את אירלנד כמודל להצלחה אליה הם שואפים, ואת דרך האירים כדרך בה ילכו. למעשה, התבוננות קצרה בתכנית של חיים הכט, מעלה תמיהה עצומה לנוכח קיתונות הביקורת הנשפכים על כל פוליטיקאי, מאולמרט דרך קצב ואפילו עד רוחמה אברהם. כולם חוץ מאחד- ניחשתם נכון מי זה הפוליטיקאי המסתורי הזה: בנימין נתניהו.

זה לא סוד שבנימין נתניהו נתון בין הפטיש הפוליטי והסדן החברתי. יריבו המר אולמרט קיבל זריקת עידוד משמעותית בזרועה של הקואליציה, עם הצטרפותו של אהוד ברק לממשלה. הציבור מקבללמעשה את מינויו של ברק הדומיננטי והמנוגד בתכלית לפרץ כהודאה של אולמרט בטעותו ובכישלונו הביטחוני, וכהימנעות חכמה מעיסוק בהם תוך כדי השארת הדבר “למקצוענים”. בין אם הדבר נכון או לא, מראית העין היא 99% מהפוליטיקה הישראלית, והפעולות ההחלטיות של ברק בסוריה ובעזה מאששות גם (ובעיקר) את תדמיתו של אהוד אולמרט.

ההחלטות הקשות שביצע בנימין נתניהו, בכהונתו כשר אוצר, עם כל הביקורת שמתחתי ואמתח עליהן בעתיד, נעשו מתוך דאגה כנה לשלום המדינה ולרווחתה. לרוע מזלו של נתניהו פרות מדיניותו הנוקשה נקטפים כעת היישר לסלסילתה של מפלגת קדימה, שהצהירה מאז ומעולם על דרך כלכלית "אנושית" יותר, ומעולם לא נאלצה להפעיל את המקל לפני שהציגה את הגזר. כך או כך, ההצלחה הכלכלית, למרות שהיא מיוחסת לפעולותיו של נתניהו, מותירה אותו בפינה בתפקיד האיש הרע. ומאותתת לציבור שאפשר לאמץ גם דרך כלכלית אנושית יותר.

אל תוך הקלחת הזו מכניס חיים הכט את כף העץ הגדולה שלו ומתחיל לבחוש באטיות. הוא מסביר לנו באותות ובמופתים, באורים ובתומים, ואפילו דרך מועצת החכמים, שדרכו של ביבי היא המוצדקת. הוא עושה את הכל כדי להעביר נקודה זו, חוץ מאשר מלנקוב במפורש בשמו. תחת זאת המסר מועבר בדרך הייחודית למאה ה-21 מותגים. פעם היה זה "אמריקה –אחי", אח"כ יפן, ואפילו חיים הכט לא טמן את ידו בצלחת, ובמו ידיו קיבע את המותג "סינגפור" בתודעה השראלית, מדינה אלמונית שהזכירה לרובנו כלכלה מפגרת של עולם שלישי, וקיבלה שדרוג משמעותי עם הקרנת תכניתו. את המסר הזה הוא מנסה כעת להעביר לנו דרך המותג דה-ז'ור אירלנד.

אני יודע שזה נשמע מוזר, אפילו די פרנואידי, אבל תמיד היינו מדינה של מותגים, של ססמאות. גם אירלנד תקבל שדרוג דומה, לכל הפחות בעיני הישראלי הממוצע. בערב הבחירות הבא נתבונן כולנו באירלנד, באותן עיניים שחיים הכט מעוניין שנסתכל בה בהן. סמל ההצלחה ו"שיק חו"ל", ומה שלא פחות חשוב בעיניו, הוא ששמו ייקשר למותג זה, כאדם שגילה לנו את אמריקה (סליחה, אירלנד). התגלית הזו תציג אותו כבעל חזון,ככותל שעלינו להפנות אליו את טענותינו, תוך תקווה אמיתית לפתרון.

המותג הזה, שנצרב כעת בתודעה הישראלית , בעיקר בערב החג בו כולנו מסובים אל מול הטלוויזיה, יקבל משמעות כפולה ומכופלת בתשדירי התעמולה. בנימין נתניהו יקבל את גלגל ההצלה לו הוא כה זקוק. אחרי זמן ארוך במדבר הפוליטי. כשיקרינו את נאומו, עם המילה אירלנד יחד עם תאריך מוקדם בכמעט עשור מהתכנית, עם ראש הממשלה האהוב אריאל שרון (הרבה לפני שערק לקדימה) מביע את תמיכתו בתכנית. בעיני הציבור יהפוך ביבי לא רק "למנהיג טוב" אלא יעלה אפילו לדרגה העליונה לה זוכים מנהיגים ישראלים –בעל חזון. והכל בזכות מילה אחת שהשקיע בה בזמן הנכון: אירלנד.

לכל פעולה יש מחיר, ובטרם נכתת את חרבותינו לעטים אדומות של קיצוץ בתקציב כפי שמציע חיים הכט, אסור שנשכח את מה שנמנע במתכוון מלספר לנו על אירלנד והוא שיש נפגעים ממדיניות זו. ולשם מה? דירוג גבוה יותר במדד המדינות המתועשות? להיות חלק מנבחרת מנצחת זה חשוב, אבל הניצחון מאבד מערכו כשלא כל חברי הנבחרת נהנים ממנו, בטח כשיש כאלה, שסובלים וימשיכו לסבול בעטיו גם אחרי שהושג. ניצחון הוא לא ערך אלא אמצעי לרווחה ממנו צריכים להרוויח כל חברי הנבחרת. זה נכון שמצבים קשים גוררים החלטות קשות, אפילו כואבות, אבל ההתמכרות לדרך פעולה דרקונית הרבה אחרי שאין בה צורך היא דבר מגונה ופחדני לא פחות מ”לוזריות”.

אז המשיכו לצפות בתכנית של חיים הכט. לכל הפחות תרוויחו מכך מוזיקה טובה, ידע בהיסטוריה, בגאוגרפיה, ובבירה של גינס. אין שום מניעה שתקשיבו לעצות ולתכניות שחיים הכט מציע ובמדינה דמוקרטית אולי אפילו תאמצו כמה. אבל תזכרו, שהיה פעם גם אדם, הרבה יותר פוטוגני ורהוט ממנו, עם עבר צבאי מזהיר בסיירת מטכ"ל, שהבטיח לנו בדיוק את אותו גן העדן. לחלק מהעם, קטן ככל שיהיה חלום זה אכן התגשם, אבל בעולם בו לכל דבר יש מחיר,אם אתם לא תשלמו אותו, מישהו אחר יעשה זאת. יש לי הרגשה לא לגמרי בלתי מבוססת, שאלה שישלמו אותו, יהיו דווקא אלו שהכי פחות מסוגלים לכך. ואולי, רק אולי יהיו אלו אתם.