ארכיון דון קישוט:

עד היום קשה לי להחליט אם סיפורה של המרמרה היה עלילה ריאלית או ריאליטי מועלל. קשה לי גם להחליט מי היה הבמאי. האם היו אלה הטורקים שביימו אותנו כך שנשחק על פי ההוראות שלהם וניראה כמפלצות, או שמא היו אלה אנו , שלצורכי פנים וניגוח התנגדות פנימית, ביימנו את הטורקים שהדגימו לנו שכל העולם נגדנו.

בצעד נדיר, שני פאנלים של שופטים הוקמו. האחד בישראל ששמו יקרא ועדת טירקל, והאחד בעולם שיכונה גולדסטון 2. כל פאנל טען שהשני משוחד. כל פאנל טען שהוא היחידי שזכאי וראוי לשפוט. כל פאנל רצה את הרייטינג, ואף פאנל לא קיבל אותו. הבעיה הייתה בהנחת הבסיס. השאלה מעולם לא הייתה מי צודק ומי טועה, אלא מי טועה יותר ומי טועה פחות. שני הצדדים, כדי להימנע מהדחה הפכו את עצמם לצדיקים גמורים.

לכל צד היו מעריצים, והמאבק שהתרחש היה גדול יותר מהמאבק בין הראל סקעת והראל מויאל. אף אחד לא ניסה לשכנע וכולם ניסו לסתום לאחרים את הפה. הישראלים ניסו לשכנע בסרטון שהפיקה קבוצת לאטמה בו נראו יהודים מתחזים לערבים עם שפם המנפנפים בסכינים. מליונים נכנסו לאתר הזה, צפו וצחקו. אך המציאות המרירה הייתה שהסרטון עשה יותר נזק מתועלת. הוא הציג את הישראלים כגזענים וגסי רוח, ויותר מכל שירת את ההסברה המוסלמית. מהצד השני, הקפריזות של ראש הממשלה והנשיא התורכי, עשו את אותו שירות הדב לצד שמנגד. אף צד. לא טירקל, לא גולדסטון ולא הקהל הבינו את הבעיה.

קיים משל פילוסופי על חמור שמולו ניצבות שתי ערימות חציר. שתיהן באותו הגודל ומכילות את אותה כמות החציר. שניהן באותו המרחק והרוח נושבת באותה המידה משני הכיוונים. החמור רואה את שני הערימות ואינו יודע לאיזו מהן יפנה קודם, וכך שוקעת לה השמש, והחמור ממשיך להתלבט ולפקפק אינו מסוגל לצעוד שמאלה ואינו מסוגל לצעוד ימינה להזין את עצמו עד שהוא גווע ומת.

מול החמור הישראלי באותה התקופה עמדו שני ערימות חציר. האחת היא עצירת המרמרה, והשני היה זכייה באהדת הקהל. שני הערימות היו טעימות באותה המידה, אך אפשר היה לזכות רק באחת מהן. החמור הישראלי לא ידע להחליט ניסה לצעוד לשתיהן וכך פספס אותן וגווע ברעב. השאלה שצריך לשאול היא מיהו החמור הישראלי כלומר מיהו האדם שהיה צריך לבצע את ההחלטה להעדיף ערימת חציר אחת על פני השנייה ובחר שלא לעשות כך?

ישנם כמה מועמדים. הראשון הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו הידוע בכינויו ביבי. ביבי הוא המקרה הקלאסי של חמור שכזה הקרוי בפילוסופיה חמור בורידאן. מצד אחד אין חולק על העובדה שהאנגלית נוטפת מפיו כמו דבש טהור. הוא יודע להסביר, אין על כך עוררין. הוא יודע גם לשכנע ולסחוף. מצד שני, אסור גם לשכוח את הרקע הביטחוני של ביבי. הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל. הישג שמעטים מאיתנו מסוגלים לשחזר. הוא גם כתב ספר על עצירת הטרור. וכך מול ראש ממשלתנו, האדם שהיה צריך להנהיג ולקבוע סדר עדיפויות חד משמעי, ניצבו להן שתי ערימות.

הוא כמו החמור בסיפורנו בחר שלא לבחור. לשתוק וכאשר החמור הראשי לא מבצע את ההחלטה, נופלת ההחלטה על החמור המשני. במקרה שלנו שם החמור המשני הוא אהוד ברק. לאהוד ברק היו את כל נתוני הפתיחה כדי לא להיות חמור. הערימות שלו לא שוות. הערימה הביטחונית שלו, גדולה פי כמה וכמה מהערימה ההסברתית שלו. אילו היה אהוד ברק עומד לפני העם או לפני העולם ואומר בקול ברור ש"אני כגנרל קובע שהאוניה הזו מהווה סכנה ויש לעצור אותה בכל מחיר", מעטים בעולם או בארץ היו חולקים עליו. במקום זאת, בחר אהוד ברק להגיב בצורה רפה מדי, ובכך אולי צעד חצי צעד אחד קדימה, אך שניים אחורה, כי כשאדם כזה מגמגם, גם לגמגום יש כוח.

וכך הגענו לחמור השלישי שהיה צריך לבצע את ההחלטה. שם החמור במקרה הזה הוא גבי אשכנזי, הרמטכ”ל. נכון, רבים יתקוממו על ההגדרה של גבי אשכנזי כחמור. אבל אני חושב שההגדרה תואמת בכל זאת. הסיבה פשוטה: קיים שלב בחיים שבו אדם צריך להכיר במגבלות שלו. שלב שבו אדם יאמר לעצמו שיש דברים שאותם לעולם לא יצליח לעולם לעשות בצורה מספקת, ואז עליו להימנע מלעשות אותם או לשכור אנשי מקצוע מעולים שיעשו זאת במקומו.

אין עוררין על כך שגבי אשכנזי הוא לוחם דגול, אבל כאיש יחסי ציבור הוא איום ונורא. ראשית, במירוץ שלו לרמטכ"לות הוא נכשל אך ורק מפני שיחסי הציבור שלו היו גרועים. לבסוף הוא קיבל את התפקיד רק משום שלמתחרים אחרים היו יחסי ציבור גרועים משלו (כולם היו מעורבים במלחמת לבנון השנייה). לאחר שקיבל את התפקיד, למרות פרגון חסר תקדים מהתקשורת – פרגון שכל פוליטיקאי יכול רק לחלום עליו – ביצע אשכנזית שגיאות יחסי ציבור אחת אחר השנייה, שהתקשורת התייחסה אליהן בחביבות עד שהגיעו לשיאן במסמך גלנט שהפך אותו בעין הציבור לאדם קטנוני. גבי אשכנזי עשה בשכל שהתרחק מעין הציבור, אך לא עשה בשכל כשלא בחר בכל ליבו באופציה הצבאית קרי האופציה היחידה בה הוא יכל להצטיין, או לחלופין בחר את אשף יחסי הציבור הטוב ביותר כדי לבחור באופציה זו.

במקום זאת הוא העביר את התפקיד לפיקוד הישיר של מפקד חיל הים. מפקד חיל הים, רק להזכיר לכם, אינו בדיוק אשף יחסי ציבור בעצמו. הוא נתפס במועדון חשפניות והדרך בה ניסה להסתיר זאת ולהתנצל ב"חלקים", הפכה אותו (די לא בצדק), לסוג של מצורע בעין הציבור.

גם מפקד חיל הים הזה, בחר שלא לבחור. מצד אחד הוא שלח יחידה צבאית מובחרת ביותר ליירט את המשט, אך מצד שני, מהפחד שתיראה השתלטות יעילה ומוצלחת מדי – דבר שיראה כאלימות בעיני האולם – הוא אישר שימוש בכוח מצומצם. התוצאה הייתה שחיילים מובחרים נפצעו והפעילו תכנית ב' מקורטעת שעלתה בחיים רבים והולידה יחסים קרירים עם תורכיה, גינוי מהעולם וכמובן, איך אפשר בלי, שתי ועדות חקירה שעוד יאבקו בינן ובין עצמן.

היה נחמד לסיים כאן את סיפור החמורים שלי, אבל יש תוספת לסיפור. גם לאחר שהמעשה נעשה, המשט יורט והסדר בא על מקומו ב”שלום”, עמדו בפני החמורים שלנו שתי ערימות חציר. מצד אחד הם יכלו להביט לעולם בלבן של העיניים ולומר שעם כל הצער שבדבר, הייתה הפעולה הזו הכרחית. מצד שני, הם יכלו להתנצל ומהר. לפתוח מיד בחקירה ולהעניש את האשמים.

במקום זאת שוב בחרו החמורים שלנו בלא לבחור. תחילה הם התעקשו שלא תהיה כל ועדת חקירה, אך לבסוף ועדת החקירה הישראלית נפתחה לאחרי שאיימו עלינו בעולם שאם לא נפתח אחת משלנו, יפתחו אחת משלהם. ההיסוס גרם לכך שנפתחו שני ועדות חקירה. כך שלא רק שלא הרווחנו מפתיחת ועדת החקירה שלנו, רק הפסדנו.

כעת האשמים בדוח טירקל יוכלו למצוא נחמה בדוח גולדסטון והאשמים בדוח גולדסטון יוכלו להיאחז בקרנות המזבח של טירקל. בכל מקרה הליך ניקוי האורוות יהפוך משפטית למסובך הרבה יותר. גם בדעת הקהל העולמית המצב החמיר, כי עכשיו לא רק שישראל "נהנית" מהתדמית של מדינה אכזרית, אלא של מדינה ערמומית שאין להאמין לדבריה והקרדיט שהיא יכולה לקבל על פעולה עתידית יקטן.

וכך, כמו בכל תוכנית ריאליטי, פחות מיום אחר מותו של המבוגר האחראי בוועדת טירקל. יהודי שנולד בבריטניה בעל שם עולמי במשפט בינלאומי שלימד בקיימבריג' ושירת במשרד החוץ – האדם שהיה אמור לשמש כחוד החנית בדעת הקהל הציבורית והמשפטית – מיהר האו"ם לשחרר את הדוח שלו בנוגע למשט ולנצל את שעת הכושר.

וכך, מרוב חמורים, לא רואים אצלנו את האחו. היה זה נעים לחשוב שהחמורים האלה יצאו לפנסיה, אבל למרבה הצער החמורים האלו ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב.

כמו גם החמור הזה :)

לכל דור יש את הגיבורים שלו.

לאחדים, זהו יצחק שדה המקים את הגדודים שנלחמו בערבים ובבריטים. לאחרים, זהו משה דיין שנלחם להפוך את ישראל לאימפריה. יש כאלו המעריצים את אריאל שרון על חציית התעלה והצלת הכבוד הלאומי, וכעת ,בעידן הפרות הקדושות השחוטות, מה נשאר? כוכבי נוער! זה הכל.

מידי דור מתקבצים להם גיבורים אלו בתכנית הנוער התורנית: "על ברזלים”, "לא כולל שירות”,"עניין של זמן”,” אקזיט”, "השיר שלנו”. תמצאו אותם בכל מקום. עם הבלורית המתנפנפת והג'ינס המשופשפים מתייסרים בפנים של בני 24 שמעמידים פנים שהם בני 18 על הסוגיות הבוערות: סמים, מין … ובישראל גם השירות בצבא.

"לשרת בשטחים או לא ?” פעם הייתה זו השאלה הבוערת. "האם השטחים הם חלק ממדינת ישראל, או שהם שטח זר? על כך התייסרו גיבורי נוער של דורי. התשובה הייתה תמיד זהה:” צבא זה צבא, ובצבא מקבלים פקודות.. נקודה! אחרי שתסיים את הצבא, תהיה אזרח חופשי ותעשה מה שאתה רק רוצה”. אז נכון שאחרי הצבא, הרוב לא בדיוק אזרחים חופשיים (יש מילואים אתם יודעים). ונכון שרובנו נשלטים גם על ידי מה יחשבו עלינו החברים מסביב, אבל העיקרון נשאר אותו העיקרון: אזרח הוא אדם חופשי... כך היה עד היום.

זה כבר כמה שבועות שמתפשטת לה סערה בשדה קוצים. סערה קטנה ובלתי נשלטת שהציתה לימור לבנת. לימור, מלכת הפרובוקציות המגיעות בתזמון מושלם עם בחירות מתקרבות ובאות, יצאה כנגד מכתב עליו חתומים שחקנים ואנשי רוח מובילים בו טוענים החותמים כי הם לא יסכימו להופיע בהיכל התרבות שנבנה באריאל, משום שאריאל נמצאת בשטחים ואינה חלק ממדינת ישראל הריבונית.

קשה לי להבין מהם הגידולים הצומחים בשדות שלנו הגורמים לאש להתפשט כה מהר. קשה לי להבין ממה עשויות שקיות התה שלנו, שהסערות בהן פולשות מחוץ לתחומי הכוס. דבר אחד אני יודע והוא שבאחת שכחו במדינה הזו מה המשמעות של להיות אזרח חופשי. השחקנים והאומנים הפכו לכוח צבאי לכל דבר שחייב לא רק לשרת את האינטרסים של המדינה אלא גם את האינטרסים של לימור לבנת בכבודה ובעצמה.

לימור לבנת וראש עיריית אריאל קראו לאומנים להפריד את האומנות מהפוליטיקה. הטענה הזו נשמעת לי מופרכת. האם הם הפרידו את האומנות מן הפוליטיקה? לאו דווקא! האם אריאל, עיר המרוחקת רק 25 דקות נסיעה מהמרכז, זקוקה לאוניברסיטה משלה והיכל תרבות משלה, ולא עיר כמו ירוחם, אופקים או איזו עיר ערבית או דרוזית מקופחת?

אריאל היא התנחלות, אף אחד לא מערער על כך, אפילו לא המתנחלים. זה לא משנה באיזה צד של המפה תהיו, אנשים אלו זקוקים למגורים, תזונה, תעסוקה וביטחון. בנוגע לכל השאר, הוא נמצא במרכז, בקרבת מקום, וכל גוף היוצא מדרכו כדי להביא דברים אלה אל תחומי אריאל, הוא זה שלא מפריד בין הפוליטיקה והאומנות. לא האומנים.

דבר נוסף בו הואשמו האומנים הוא הקביעה שאריאל אינה שייכת לתחומי ישראל. קיתונות של בוז נשפכו עליהם כשאמרו זאת. נדמה היה ,שלרגע, האומנים הפכו לחיילים וגויסו לצה"ל בעל כורחם. שמעתה, הם צריכים, כמו עתודאים, להישלח לשטחים, ולשרת במקצוע בו הוכשרו ללא הזכות להביע דעה.

במשך שנים טענו האומנים כי הם אלו האנשים ששומרים על התרבות בארץ, וככאלה צריכים לקבל תגמול כלשהו על כך. התגמולים שקיבלו היו מעטים... אם בכלל הם קיבלו אותם. אולם כעת, כאשר הנעל על הרגל השנייה, והם אומרים שאינם אחראים לתרבות בארץ, יוצאת כל המדינה נגדם כמו שיוצאים כנגד בנים הבוגדים בהוריהם.

בקשר לדבר השני בו הואשמו השחקנים: הקביעה שאריאל אינה שייכת לתחומי ישראל, גם מתגלה הצביעות של הממשלה ושל לימור לבנת. בהתנחלויות יש רשויות נפרדות, חוקים נפרדים. אם בישראל שולט ראש הממשלה, בשטחים שולט ה"ריבון". אם בישראל פועלת המועצה להשכלה גבוהה, בשטחים פועלת "המועצה להשכלה גבוהה- יהודה ושומרון". האם מקום בו שר הביטחון והאלופים בצה"ל שולטים נשמע לכם כמו חלק ממדינת ישראל? ואם תאמרו כן, ותזעקו באוזניי שמדובר במצב חירום ושאין ברירה אחת, אז אשאל אתכם: האם במצב חירום צריך להזרים כספים לאולמות תרבות?

האירוניה היא שבמשך שנים שימשה הקביעה שהשטחים, ואריאל בתוכם, אינם חלק ממדינת ישראל דווקא את הימין. בכל פעם שהיה צריך להחרים אדמות או להקים התנחלות, קיבוץ, עיר או כביש, בין אם במדינת ישראל ובין אם בשטחים, והשטחים האלה היו בבעלות חוקית של ערבים ולא רצו לשלם להם פיצויים, לרוב נקטה המדינה את התכסיס הבא:

היא בדקה היכן יושב הערבי הזה או קרובי משפחתו. אם זה היה בשטחים, בד"כ באחד ממחנות הפליטים, המדינה לא הייתה שולחת לו אפילו מכתב או סוג של יידוע לגבי תכניותיה. במקום זאת הכריזה עליו כנעדר החי בחו"ל. בתור שכזה, נכסיו, כולל הנכס המבוקש, הועברו לחזקת האפוטרופוס הכללי. האפוטרופוס הכללי, שתפקידו היה לדאוג לאינטרסים של המופקדים ברשותו עשה בדיוק ההיפך: הוא דאג למכור את הנכס ליזמים בגרושים וכל זה היה אפשרי מסיבה אחת בלבד: העובדה שממשלת ישראל, בד"כ ממשלות הימין, הכריזו שהשטחים אינם חלק ממדינת ישראל. המנהג הזה נפסק רק בעשור האחרון, בעקבות התערבותו של היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז, שגם הוא ספג אש מהימין על כך שהעז להכריז, למרבה האירוניה, שהשטחים הם באחריות של מדינת ישראל ולא חו"ל.

כלומר, במשך עשרות שנים הרוויח הימין מהעובדה החוקית שהשטחים אינם חלק ממדינת ישראל. הם בנו שם באופן שאילו היו בונים בו בתחומי ישראל הריבונים כבר מזמן היו הורסים להם את הבית ומכניסים אותם לכלא. החרימו אדמות חוקיות בעזרת התכסיס המשפטי הנ"ל, מצאו דרכים לעקוף זכויות אדם ואנוש בסיסיות, ולא להטיל על כך את האחריות על הממשלה מתוך העובדה שזהו שטח נפרד ממדינת ישראל. כעת, המחיר על כל המעשים האלה הוא קטן יחסית: אומנים מסרבים להופיע שם. לא כל האומנים אלא רק חלק מהם, וגם זה באופן חוקי. כלומר נסיעה של חצי שעה למרכז גם את המחיר הפעוט הזה גם מסרב הימין לשלם.

בעיני זוהי הפוליטיזציה האמתית של האומנות. מיום ליום אנו הופכים למדינה יותר מיליטנטית ובלתי סובלנית. אם פעם שנאנו ערבים, ולאחר מכן משתמטים ולבסוף שמאלנים היום אנו שונאים כל מי שלא מיישר קו – אפילו אם זהו רק שחקן כל תפקידו הוא לדקלם שורות ולהעמיד פנים שהוא מישהו אחר. קשה לחיות במדינה כמו שלנו, במציאות כמו שלנו, בלי שיהיה את מי להאשים, ונדמה שהתפקיד האחד והיחידי בו מצליחה הממשלה, בצד שרשרת כישלונות, הוא לנפק לנו מצעד אינסופי של שעירים לעזאזל להאשים אותם בהם..