קונוטציות.
כדי להתרגש מהימים שעברו עלינו, כדי שייגעו בנו, אנו מקשרים את המילים, השירים והמחשבות לאירועים שקרו לנו, לנושאים שקרובים אלינו, לאנשים שקרובים אלינו.
או לחלופין, אנחנו מזדהים עם הסיפורים האינסופיים.
גם אני, לא יוצאת מהכלל.
אבל זה לא היום ולא הנושא שגורמים לראש שלי להתחיל לעבוד. זה השירים. אך ורק השירים.
הכמה מילים שבדיוק במקום הנכון, נוגעות במקומות הכי רגישים.
מעלות זיכרונות, תמונות, מחשבות שלא ממהרות להיפסק.
וזה לא קשור ליום הזה, לא קשור לנושא. זה קשור אלי.
המון זמן שתקתי. אני עדיין שותקת.
אפילו לא כותבת.
מחשבות שותקות רצות במעגלים אצלי בראש.
מעניין מתי הכל יתפרץ.
"תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונשבר לאט
תוותרו כבר ותלכו מפה
שאוכל כבר לצעוק בשקט
בלי המבט הקרוע שלכם
שנשאר לבד ונשבר לאט
אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יפרד ממי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
תיכף אני ארצה שתלכו מפה
לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול
לטבוע או לשוט לחיות או למות."
(אביתר בנאי - אבות ובנים
)
נ.ב - כל הדגלים האלו בכל מקום מעלים לי חיוך.
כי מי אמר שאי אפשר לסיים בקצת טוב. בכל זאת, 60 שנה למדינה :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
