only You and Me

שנת שירות הא?

כיף לחזור לסופ"ש הביתה...להשלים שעות שינה שחסרו.

אמרו שזה לא יהיה כ"כ קשה.

לא פיזית ולא נפשית.

להתמודד כל יום עם בעיות בירוקרטיות.

להקשיב כל יום לצרות של עשירים..

הבטיחו לי שזה יהיה קל יותר.

שיהיה ליווי צמוד ושלא אאבד את הדרך.

אבל עכשיו, אחרי שלושה חודשים במשלחת.

אחרי שלושה חודשים בקן, בחווה..

כבר אין לי מושג מה אני עושה שם.

הרי בשבילם הכל מובן מאליו.

הגעתי לאין מוצא.

לדעת שביבנה הכל מתפרק ושם הכל פורח.

לדעת שהמקום שהשארתי פורח נובל.

זה קשה מדי.

בחיים לא חשבתי שהמקום הזה יהיה כ"כ חשוב גם אחרי שאעזוב אותו.. 

בחיים לא חשבתי שהוא ישפיע עלי כ"כ.

מי שלא בתנועה לא יודע מה הוא חינוך, לא זוכה לדעת מעורבות חברתית.

לא זוכה למחוא על הצרכים הבסיסיים של האדם כי הרי קל הרבה יותר להשאר אדיש או לקחת הכל כמובן מאליו..

אני כבר לא יודעת מה אני עושה כאן או לאן אני ממשיכה..

הייאוש הזה, הקושי בלגור עם כ"כ הרבה אנשים שונים..

להתחבר אל כולם, להיחשף.

כ"כ הרבה טלטלות בכלום זמן.

כ"כ הרבה שאלות חסרות תשובה..

להשאיר מקום פורח לנבול..

איפה הייתי אני בכל הסיפור..

מחר חוזרים לחווה אחרי סופ"ש בבית.

לגייס כוחות חדשים. להבין.

יהיה בסדר לא?

דמאט.. אני עוד שניה בת 19 ואני עוד כאן..

נו מילא..

זקנה כבר הא?