מרבית הטקסט הזה נכתבה לפני כמה שבועות ורק עכשיו אני מעלה אותה, אז יש בה דברים שהם כבר לא כל כך עדכניים מבחינת זמנים...
עברו כבר שבועיים מאז שכתבתי משהו בשביל עצמי, יותר אם לא מחשיבים שירים, שזה בעיקר מה שאני כותב בזמן האחרון.
כל כך הרבה היה לי דחף לכתוב משפט, פיסקה קטנה, אולי אפילו נתפרע ונמלא איזה דף A4, אבל כמו תמיד דחיתי את זה, שכחתי את זה, ועכשיו אני לא בדיוק בטוח מה הטריד אותי בכול הפעמיים האלה שהיה לי משהו לכתוב עליו.
אני ידוע שבזמן האחרון אני מתחיל להרגיש מוזר, הרבה דברים שהיו רדומים מתעוררים, ומתפרצים יותר ממה שאני רגיל וחזק יותר מבדר"כ
אבל את האמת לפני שאני נכנס לזה, אני חייב לשאול את עצמי מה קרה שהתחלתי לכתוב כל כך הרבה, בחצי שנה האחרונה כתבתי יותר מבשלוש השנים האחרונות ביחד (או משהו בכיוון הכללי), אני טועה אם זה צה"ל שמביא לי כזאת מוזה, הזמן הכביכול חופשי הזה או אולי הכול מגיע ממשהו עמוק יותר, קבור איפשהו בתוך הכאב של החצי שנה האחרונה, בזיכרונות ובגעגוע, למרות שאם מייצגים רק חלק קטן ממה שאני כותב עליו
ובחזרה לנושא...
אני מדבר הרבה על העייפות שלי, אני יודע, אבל התחלתי להיות אפטי, אני מת על חברים שלי לקורס, אבל בשיא הרצינות הם מתחילים לעצבן אותי ברמות אחרות ובדברים הקטנים ביותר, כמו תולעים קטנות שזוחלות לי מתחת לעור, אבל מצד שני פשוט אין לי כוח להתווכח איתם, שיעשו מה בראש שלהם, הדבר היחיד שעובר לי בראש זה עוד שבוע זה נגמר, ואני כבר לא צריך לראות אותכם על דרך קבע. (זה נשמע פחות רע בראש שלי ממה שזה בכתב) ולצד זה אני חושב על זה שבספינה אני כנראה אצטרך לסבול אנשים אפילו יותר מעיקים, ואין לי כוח וגם לא באמת אכפת לי.
ואת האמת אני מסוגל לשרוד עם כול זה, זה אפילו בהכרח כזה חדש לי, ואת האמת אני די בטוח שזה קרה לי פעם או פעמיים במהלך המכינה.
החלק המעצבן זה שזאת רק ההתחלה של הדברים האלה, אני מרגיש כאילו התעוררתי משינה, ארוכה וכול האברים שלי עדיין רדומים ורק נזכרים להתחיל להתעורר, עיקצוצים קטנים ביד, כאבים ברגל ושטף עצום ששוטף את כולך.
כל כך הרבה דברים שאת חלקם אני דוחף בכוח למטה ומדחיק, כי אין לי את הזמן להתעמת עכשיו, דברים שאני יודע שאני חייב להפסיק להדחיק, דברים שאני יודע שיתפוצצו בסוף, ואיתם גם כול הדברים שלמרות המחסור בזמן להתמודד עם עצמי, אני נותן להם לצוף, כי הם "ישמידו אותי", כי להדחיק זה כמו לעלות על דרך המלך להשמדה עצמית.
הזיכרונות שוב מציפים אותי, חלקם מאותם הסיבות כמו בעבר, חלקם מסיבות חדשות, אבל חלק, חלק קטן מגיע דווקא מהדברים היותר אמיתיים, מדברים שלא נובעים בהכרח מזיכרונות מדוייקים, אלה מגאים מהכאב עצמו, מהחוסר.
כן לחזור לבית ריק זה מעיק אבל איכשהו זה לא כזה מפריע, זה בקלות מתקשר לחיי היומיום שלי אז אני לא מרגיש את זה חוץ מבמקרים מיוחדים.
הכאבים האמיתיים מתחילים לבוא עכשיו, שאני עם חברים שמדברים על אימא שלהם, ואני חייב לדבר עליה בלשון עבר, העובדה שכול פעם שאני צריך שמישהו יקנה לי משהו, אני מרים טלפון לאחד האחים, או לפעמים שאין ברירה לחבר מהבית, שכול שבועיים אני צריך לבקש מחבר אחר טרמפ הביתה, ויותר מהכול (ועם זאת לפעמים בכלל לא) הטקס סיום קורס הקרב ובא, הקורס פיקוד אם יבוא, הקצונה שאצא אליה, וכול החיים שאמורים להימשך מולי והעובדה שאני אעבור אותם בלי הגאווה שלה והחיבוק שלה או החיוך שלה והיכולת המדהימה שלה להיות קרצייה אמיתית.
אני יושב וכותב וחושב על כמה זה בטח קשה לליאור, שהפסיק לעשן בצורה רצינית יותר מאי פעם, ואמא לא שם בשביל לשמוח מהבן שלה בלי לומר לו על זה כלום, שאימא לא שם בשביל להכיר את מעיין, שאני יודע שהיא הייתה כול כך אוהבת ומחבקת ומקבלת כחלק מהמשפחה.
אני חושב על גל עם הבן בדרך, אומנם ילד שני, אבל בן ראשון (לא שזה כזה משנה) ואני יודע שלמרות הכול הלידה הזאת תהיי שונה מאוד בשבילו, שאימא לא תהיה שם בשביל לקרון מאושר כמו שהיא קרנה כול פעם שהיא רק דיברה על מאיה.
ישנו חור בחיים שלנו, שפשוט לא הולך להתמלא, ולא הולך להיעלם ואת האמת בדיוק כמו שגוגי אמרה לניר שיקרה המציאות הזאת מתחילה להכות בי, התמונה הזאת של משהו שהולך להיות חסר בכול השלביים העיקריים בחיים שלי מעכשיו והלאה, ואולי במידת מה חסר גם מהחיים של כל מי שיהיה חלק מהמשפחה שלי מעכשיו והלאה.
אני זוכר את איתי נשבע שהוא הולך לגדל את הילדים שלו כך שהו ידעו מי הייתה סבתא, וכול מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך?
איך בדיוק, עם הזיכרונות שהולכים ומתקהים עם הזמן, עם התחושות שמתעמעמות, ועם העובדה הפשוט שפשוט יש דברים שאי אפשר להכניס לתוך קופסא ולשמור לאחר כך בשביל להראות לכולם.
בשביל להכיר לאדם שחיי וגדל במערה את השמש אתה צריך להוציא אותו החוצה לפגוש אותה, אתה לא יכול להביא לו קרן בשקית... אז איך?
שדו של הטורף
הרעב שכובש
העיניים מצטמצמות
לכדי חרכים
הפעימה הכבדה
הקצבית לפני הסערה
והרעב שמתפשט
תופס אותך
ועינייך שמתמקדות במטרה
הפה שמתייבש
השרירים המתכווצים
והרעב ששולט בך
רעד קל עם כול תנועה
והמבט שט על האופק
שקיקה, כול גופך
קח שנייה
נשימה
הרעד, הרעב
והנה איילה
השד אוחז בך
והגוף נע מבחירה
לא תמיד שלך
הזינוק למטרה
כבר לא אכפת
מלכודת, סכנה
הרעב ששולט בך
הגוש בגרון
וזיעה קרה
הרעב אוחז בך
ידו איתנה
נושא אותך
ועיניך מביטות בשקיקה
צעד אחר צעד
איזו איילה
אין מעצורים
ואין שום עקבות
רק הפרס למהירים
הניצחון הוא לכובשים
הרעב שלוחש באווזנך
התשוקה היוקדת
והגרון ניחר
חייב להגיע למטרה
לא יכול להירגע
רטט של כאב
כישלון כבר לא קיים
רק הרעב שמניע
כל עצם בגופך
התשוקה למגע הרך
לחום שנשאב
העיניים נעצמות
נשימה ועוד נשימה
הבל פיך, רעד קל
נשימה ועוד נשימה
להשקיט את הרעב
שלא יכבוש אותך
שהתשוקה תגווע
מחר יום חדש
הטקס סיום קורס, היה ועבר ואני ברגילה... מצטיין קורס, ואני זוכר את החיבוק גאווה של ניר, ואיפשהו באחוריי המחשבה שלי הוא לא מספיק טוב בשבילי. אני מתפרק וחוזר לאותה הנקודה, ומשהו חסר לי, אני רוצה לשבור את המעגל הזה, אבל משהו חסר לי.
חייב להגיע כבר לשלב הזה שבו אני אומר שטוב לי לא רק במילים אלא גם בכתב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
