אני רוצה לדעת מי אני.

רוצה לצרוח, לבכות, לקפוץ, להשתולל כמו משוגעת, לפרוק את כל מ שיושב כאן חזק.

זה לא סתם עוד איבר בגוף, הלב הזה, אני ממש מרגישה איך כל יום הופף אותו לכבד יותר, איך לאט לאט הוא הופך להיות, ותסלחולי על הקלישאה, כבד כמו עופרת.

אניש ונאת להגיד את זה, אבל בעיקר נמאס לי. נמאס מסדר החיים האלו שכל יום הולכים ללמוד רק בשביל שיום אחד נחליף את השגרה באחרת, צבא, שוב לימודים, לימודים משולבים בעבודה מסודרת, רק עבודה.

אני לא יכולה לחשוב שיום אחרי יום אני אקום לאותה רוטינה ואמשיך כך עד שהיא תשתנה לרוטינה אחרת.

לא יכולה לסבול את המחשבה שלא משנה מה יקרה  - השגרה תמשיך.

חיילים שבויים - אבל עדיין כולם ממשיכים בחייהם בזמן שיושבות משפחות שלמות בישראל ותוהות איפה האנשים שחשובים להם מכל.

קסאמים על עיר שלמה - כולם מחבקים מרחוק ונחמדים וטהטהטה, אבל לא באמת יודעים מה קורה שם.

ובכלל, כל תשתית המדינה הזאת דפוקה מהיסוד, זה סה"כ עוד יצירה בלתי מוצלחת של בני האדם.

אבל אני בכלל דיברתי על שגרה. על הצביעות שצריך בשביל להמשיך ולשרוד כאן, יום יום- בלי ששום דבר ישתנה.

יותר מדי זמן עם יותר מדי אנשים גורם לזה להיות שוב כמו פעם - במשך זמן מה הכל טוב ויפה אבל אז כל הרע מתחיל לצאת החוצה.ונשפכים קיטונות של רוע, צביעות, רשעות וכל תיבת פנדורה יוצאת החוצה.

ואני, אני בכלל פרנואידית. נמאס לי לחיות עם עצמי, יותר נכון, נמאס לי לחיות עם עצמי בסביבת אנשים. המוח שלי עובד שעות נוספותעל כל תיאוריית קונספירציה אפשרית בזמן שאנשים רק לפתע מדברים בינם לבינם או מחליפים מבטים שבבירור לא כוללים אותי.

נמאס לי מזה ויותר מכל נמאס לי מזה שאני לא יכולה להיפרד מזה. פשוט כל פעםשאני מרגישה שזה יותר מדי ושאני לא יכולה לסבול את זה אני פשוט נשארת בבית. רק אני ועצמי. ואלוהים! זה מרגיש כל כך טוב, פתאום כולם יכולים לעשות מה שהם רוצים וללכת לחפש תוך כדי. אני מרגישה כאילו אני טוענת את עצמי, לא בכוחות, אלא בהרגשה טובה, כזאת שאף אחד לא יכול לנצח. אבל אז כשאני חוזרת, זה בא בגל כל כך גדול שזה בלתי אפשרי לעצור אותו.

אבל הכי הרבה - מתסכל אותי שאני לא יכולה פשוט לשים זין, על מה שהם עושים, חושבים, רומזים או לא משנה מה. פשוט יותר מדי אכפת לי מדעתם של אנשים אחרים עלי.

לכל מי שקרא(וסביר להניח שהמספרים גבוהים בערך כמו המעלות בסיביר) -פשוט אל תעשו משהו טיפשי, כמו להגיב.

לפני שבועיים ויומיים הייתי בת 15. למדתי שאף אחד בעולם לא יכול להיות חשוב לי יותר ממנה, ואני חייבת להפסיק  לחשוב שאולי מצדה זה כבר לא נוח כל כך.