בעטנו בעולם בצורה פיקחת וברורה, וכעת...
ההשלמה, המציאות נוחתת ומוחצת כמעט הכל, נשאר בנו זיק של שובבות, של כח להילחם, להתמודד.
אנחנו מתמסרים לעצמנו, מחפשים ומלקטים בדרך כמה עשבים שוטים ומאמינים שהיו לפרחים.
אנחנו מבולבלים, אבל יציבים.
אני לא מתרסק בקלות.
היא קמה בבוקר ומצאה אותו שוכב במיטה מדמם, הוא שיסע לעצמו את הגרון, הוא היה מחוסר הכרה, לא מת, היא קראה לאמבולנס.
אני לא יודע איך היא הייתה ברגעים האלה שהיא חיכתה לצוות הרפואי, יכול להיות שהיא ישבה לצידו? או שאולי יצאה מהחדר, הרי גם ככה לא היה דבר שהיא יכלה לעשות.
והוא שכב שם מדמם על המיטה, מחוסר הכרה עם הצוואר שמוט אחורה, והיא ראתה את זה, היא ספגה המון, זו לא הפעם הראשונה.
אנחנו שמענו על זה בצהריים, שבורים חסרי דעה מבולבלים, זה הציף בנו רגשות אשמה אהבה שנאה עולם אכזר מה קורה איתו לעזאזל אחי בוא תאהב אותי מעט אני קשה לי ככה אני לא רגיל לבשורות כאלה אני מיד דומע מי יבוא להיות לצידי בטוטאליות מעט באמת שקשה. לי. לא רק, אבל קשה. לי.
היא אוהבת אותו, אבל סובלת את סבלו כל יום,
הסבל שלו זועק לכולנו די, כולנו רוצים שדי, אבל הוא בעיקר רוצה די, נמאס לו לסבול, נמאס לו שאנחנו שם לא שם, מסתכלים עליו, ביקורתיים,
אנחנו אוהבים אותו מרחוק, אף אחד לא אוהב אותו מקרוב, אבל איך אפשר כולו עטוי סבל מזוקק.
אני אוהב אותך דודי היקר אבל קשה.
היא איתו מאז הולדתו.
היא חיבקה ואהבה אותו, עצמאותו נלקחה ממנו מוקדם.
הוא רוצה להפסיק, הוא באמת רוצה להפסיק.
אנחנו לא נקבל את זה, אבל מצד שני לא נהייה אחראים אם יקרה משהו.
מה יהיה מה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: