בוץ עמוק

תחשבו לעצמכם, 1000 פוסטים, זה חומר לתקופה די ממושכת (בעיקר בצורה שבה אני מורח את זה בעצלנותי).

הבעיה היא בתגובות לכך. אמנם כל קוראיי האינטיליגנטים - ואני יודע על לא מעט כאלו - מסכימים פה אחד שהפקאצות הן מטרד ובעיה. ועם זאת, יש כאלו שחושבים שהתעסקות בהן היא מיותרת. מצד שני, אני מקבל הרבה תגובות מעודדות בנושא, גם מבלוגרים, וגם מחברים שקוראים פה. גם כרמל וייסמן, שעושה דוקטורט על ישרא, החליטה להתעמק מעט בתופעה הזו, מה שהביא אותה לכאן.

אני גם לא היחיד שמתעסק בנושא. העמית, לדוגמה, כותב מדי פעם על התופעה. לאחרונה אף הציג את הדבר הבא בעולם המחשבים, מקלדת פקאצות (ויש גם פונט פקאצות):

למען האמת, אני רחוק מלהיות היחיד המתעסק בזה. אולי זה הטרנד כרגע, ואולי באמת יש משהו בדבר. אולי באמת יש סיבה לעקוב אחרי התופעה המטרידה הזו. ושוב, יש את המתנגדים. אלו שאומרים שהתופעה אמנם לא עוזרת, אבל צריך להעלים עין - "חייה ותן לחיות".

בכיף, באמת בכיף. אבל הבעיה היא לא בבלוג שלי אישית, או בבלוגים הקרובים אליי. הבעיה היא בתפישה הכללית בישרא, וגם ברושם שיהיה לאדם שייכנס לראשונה בחייו לכאן. אם הוא ייגש לרשימת הבלוגים הפעילים, הוא ימצא בדרך כלל לפחות 5 שמתאימים לסיווג. ולמה? לא כי הבלוגים האלו באמת היו כל כך פעילים. אלא בגלל שמרוב תגובות "בלוג יפה, מוזמן לשלי" (אם כי זה תמיד מנוסח בלשון נקבה, מה שמעצבן אותי עוד יותר) - אנשים החליטו פשוט להיכנס לשם ולהגיד לפקאצה המסויימת את דעתם עליה.

אם אותו האדם ייגש לרשימת ימי ההולדת, ויראה 80% פקאצות. מה זה יגרום לו לחשוב? שצריך לברוח מהמקום הזה. אותו דבר יקרה כשהוא יסתכל בעדכונים האחרונים, בבלוגים החדשים, בכל דבר. ואנחנו לא מדברים כאן על תופעה שצצה סתם ככה. ברגע שאסיים עם 1000 הפקאצות (וזה יקרה, במוקדם או במאוחר), אפרסם פוסט סטטיסטיקה. אני בטוח שאפשר יהיה לראות פקאצות ספורות בלבד מתחת ל-20,000, וגדילה משמעותית שלהן ככל שהמספרים עולים.

טבלת ימי ההולדת. באדום - פקאצות כמעט ודאיות. בתכלת - פקאצות בפוטנציה. נקודה מעניינת: יש בטבלה שתי שירן, ושיר אחת. מדובר באותה הבלוגרית, אחרי בדיקה קצרצרה. מעצבן.

אני לא חושב שזה יהיה רלוונטי לדבר על שורש הבעיה, מכיוון שזה רחוק מלהיות קשור לבלוגים. תוכניות טלוויזיה מסוימות, כמו אקזיט וכוכב-נולד, תורמות לעניין - בכך שהן מספקות לפקאצות מישהו להעריץ. לא שאסור, אבל מרוב סגידה להראלים למיניהם, אני מתחיל להתגעגע לימים שבהם הייתי בחטיבת הביניים, כשכל בת שנייה הייתה הולכת שבי אחרי בראד פיט. ואולי הבעיה בכלל התחילה עם הטלנובלות הלטיניות? החל ב'קטנטנות', לפני מי יודע כמה שנים, דרך כל אלו עם נטליה אוריירו, שאף טרחה להגיע לארץ (ומי שזוכר - מסביבה היו יותר מעריצים מאשר אצל מדונה, בביקורה האחרון), וכלה ב'המורדים', שלא רק שבאו לארץ, גם היו חייבים להעלות איזה מופע. פתטי.

ותראו לאן גלשתי, מפוסט שאמור היה להארך שתי שורות:

מעניין אתכם או לא, אני אמשיך עם הפקאצות. יום אחד, אחרי שהפקאצות ישתמשו בכל משאבי העולם, ויבצעו התאבדות המונית לאחר מותה של נינט טייב, אנשים יבואו לבלוג הזה, ויגידו: "אלוהים, הוא ידע על זה כבר אז, למה לא עשו כלום בנידון?".