בוץ עמוק

הסיבה העיקרית שבגללה פתחתי את הבלוג הייתה כדי לכתוב את מה שיש לי בראש, ולפרסם את זה לקהל רחב כמה שיותר. היו לי גם חלומות יותר גדולים (שעדיין קיימים), על להתקדם לפורטל גדול או למשהו מעבר למנהל פורום בנענע (שעם כל הכבוד, לא מביא לי כסף), אבל בחודשים האחרונים הבנתי שהבלוג הוא לא המקפצה אותה אני צריך. לא שזו הסיבה שהפסקתי לכתוב - הרי לא זו הסיבה שבגללה התחלתי, התקווה לפריצת דרך מהבלוג - אבל זו תוצאה אחת מני רבות של מה שקורה היום בישראבלוג.

עם הזמן, גם הרייטינג הפך לפקטור חשוב מבחינתי. תשאלו כל בלוגר אם הרייטינג חשוב לו, ומעטים מאוד יענו שלא. נכון שבבלוגים האישיים המצב האחר (וגם לי יש בלוג אישי שהרייטינג בו לא מעניין אותי), אבל בתחום שבו אני מתעסק בבוצמוק, רייטינג הוא הפרס על המאמצים וההשקעה. עם זאת, חייבים להדגיש, הוא לא המטרה. לא מבחינתי, בכל אופן.

היום, אם אני אגיד למישהו שלפני שנה, עם 2000 כניסות בחודש, הצלחתי להתברג לטבלת עושי העניין - הוא יצחק לי בפנים. יצחק לי בפנים וישלח אותי לאישפוז דחוף, ליתר דיוק. מבלוג שאני חשבתי שהיה מעניין ודי פופולרי, הפך פתאום הבוץ שלי לחתיכה כל כך קטנה בפאזל שנקרא 'ישראבלוג', שגם ככה קשה למצוא בו משהו. מרוב ורוד לא רואים את היער, או משהו כזה. פתאום אני מרגיש שהפכתי מבלוגר בינוני וסביר בהחלט, שאנשים אהבו לקרוא, לבלוגר זוטר מן השורה, ושיכולתי בדיוק היום לפתוח בלוג חדש ולהגיע לאותו המצב שבו אני נמצא עם בלוג שקיים כבר שנה וחצי - 15 כניסות ביום, תודה ששאלתם.

לא שאני מתלונן או משהו. אני פשוט מאוכזב. בנוסף לבלוג הספציפי הזה, אני נוטה להחשיב את עצמי כבלוגטיביסט. אתם יכולים לבדוק בפורום ישראבלוג בנענע (2284) או בתגובות לבלוג של יריב (5) - אני שם הרבה פעמים, כדי לעזור, לתת טיפ ואפילו, אני מודה, להגיד שסמן לעכבר הוא לא אופציה מובנית בישראבלוג. מעבר לזה, אתם יכולים גם לשאול את יריב כמה מיילים הוא קיבל ממני בשנה האחרונה - כשמטרתו של כל אחד ואחד מהם הייתה לשפר משהו בישראבלוג, לדווח על משהו או להעיר, ובסופו של דבר אף הצלחתי לשלוף מיריב כמה תשובות, דבר קשה בפני עצמו.

מבחינת בלוגר, אני מרגיש שלא השגתי כאן כל כך הרבה. 32,000 כניסות ב-18 חודשים, ושיא תגובות עלוב למדי של 30, למיטב זכרוני, הם הפרמטרים שבסופו של דבר מעידים על כוחו של הבלוגר. הבלוג שלי, כמו שאתם רואים, לא מרשים מהבחינה הזו. סביר להניח שהדבר הכי מעניין שבו עסקתי בישרא הוא דווקא פרוייקט הפקאצות, מה שנולד כבדיחה והתפתח לקטגוריה, אופנה, נושא לדוקטורט ובכלל אחד הכלים החזקים בישרא. לא בזכותי, כמובן, אבל אני בהחלט יכול לומר שניצלתי את התופעה הזו עוד לפני שהפכה לאופנה כל כך רצינית כמו שהיא היום, ולהגיד ש"תפסתי טרמפ" על כך תהיה טעות גסה.

בכל אופן, כל נושא הפוסט הזה אבד. מפוסט המסביר על היעלמותי, הפך פתאום הקטע לביוגרפיה בלוגיסטית שלי (בלי שהזכרתי את הבלוג האולימפי שבו כל כך נהניתי לכתוב, או את הופעות האורח הקטנות שלי במלונה של הדוברמן). למי שתוהה, אגב, זה לא פוסט פרידה - בכלל לא. אני רחוק מפרידה מישראבלוג, והשלב היחיד שבו אפסיק לכתוב כאן יהיה כאשר אקבל תפקיד קורץ כלשהו ברחבי האינטרנט, או כשאסיים את פרוייקט 100 הפקאצות. בשני המקרים, מדובר בלא מעט זמן. אם כבר בביוגרפיה עסקינן, אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי ותמך בבלוג לאורך כל הדרך: דוברמן, נדב, אלי, פיזיקל שפרין, אינגריד, ערן רבל, אלכס פ., עופרניקוס, יולקס ועוד רבים וטובים. תודה לכולכם!