בוץ עמוק

הכל החל אתמול, באחת ההפסקות - כאשר החלו להגיח שמועות על כך שחדר הכיתה שלנו, הטוב ביותר בבית הספר, עובר לידיים אחרות - ואנו עוזבים לכיתה אחרת, גרועה בהרבה. תוך מספר דקות הייתי בבירור ראשוני אצל מנהלת המגמה, שאישרה את הדבר ומינתה אותי למי שינהיג את הכיתה בצורה חיובית, מבחינתה. "בטח. מחר מכתב למנהל", סיננתי שלא בפניה.

יצאנו קבוצת תלמידים, יחד עם הדובר הרשמי של הכיתה לעבר מסדרונות ההנהלה. עברנו אצל 3 סגניות מנהל שונות, אינספור מורות ומנהלת התיכון. האצבע האחרונה הופנתה כלפי מנהלת המגמה שלנו, אותה אחת שניסתה להסביר לי קודם את המצב.

היום החל הבלגן האמיתי. באחד השיעורים יצאנו - 4 תלמידים - לפגישה עם מנהלת המגמה. דיברנו חצי שעה על העניין, כשאנחנו שואלים ומנסים להסביר, והיא בשלה - עם נימוקים מוכנים מראש לרוב הטענות. היא הבטיחה, לאחר מכן, שתפנה להנהלה ותראה מה אפשר לעשות.

באחד השיעורים לאחר מכן, נכנסה אותה מנהלת המגמה בליווי היועצת, מה שמעלה לא מעט תמיהות לגבי הצורה בה קיבלו את הטענות שלנו. התפתח דיון די סוער, בו התלמידים החלו ללחוץ אותן לקיר, והן, עם גישת ה"לא" הברורה שלהן, המשיכו בשליפת תשובות מוכנות מראש, שלא תמיד גם תאמו את השאלה או הנושא הכללי. רבע שעה לאחר מכן, כבר נקבע תור עבורי ועבור דובר הכיתה אצל מנהל בית הספר ליום חמישי.

יצאנו מבית הספר בהרגשה די רעה, למרות שרק שיעור אחד הועבר בכיתה החדשה "שלנו". 3 פורמטי מכתבים שונים כבר הוכנו, ותוכניות מחאה שונות ומשונות עלו במוחנו. בסופו של דבר, בנסיבות שלא ידועות לנו כל כך, הוחלט שהכיתה שלנו תישאר בידינו, כך התברר מאוחר יותר הערב. ניצחנו במלחמה.

והפואנטה - יש גם כזאת: מכל העניין, יצא רק רע. נכון שנגמר בצורה שרצינו, אבל עם נפגעים. מחנכת הכיתה המקבילה (שאמורה הייתה לקבל את החדר שלנו) מצאה את עצמה במצב לא נוח, כמו גם מספר תלמידות שלה - שוב, בנסיבות שלא כל כך ידועות לי.

ובכל זאת, מצער שזה המצב בבית הספר. ההנהלה עושה מה שעולה בראש שלה, ואנחנו התלמידים - בין אם נפנה במכתבים ובין אם נשרוף את הכיתות - נזכה לאותו היחס, יחס של ילדים קטנים שאין להם מילה או כח. באמת יש משהו מאוד לא נעים בלבוא למנהלת המגמה שלך, ולגלות שהיא משתפת פעולה עם ההנהלה נגדך, ולא איתך נגד ההנהלה.