בוץ עמוק

245.

246.

247.

הימים עוברים, הקירות רקובים, והתקרה עדיין נוזלת.  בדיעבד, נראה כאילו זה היה מיותר. לא הייתי צריך ללחוץ על ההדק. עכשיו, במקום לשבת בעמדה שלי במשרד, אני יושב בתא הקטן הזה.

תא – זה לא שם מתאים. קופסה. זה נשמע הולם. קופסה קטנה, במקום הגדול הזה, שנקרא "כלא".

לפעמים העבר נראה כטעות אחת גדולה. כמו אצלי. לא רק העבר. גם העתיד. יש לי עוד 20 שנים. 20 שנים בקופסה המצחינה הזו. אולי אני אמשיך לכתוב סיפורים בזמן הפנוי – ויהיה לי הרבה ממנו. יום אחד אוציא ספר, אני יודע, הבטחתי לעצמי. ואז אני אוכל להקדיש אותו למישהו שאבחר, על הדף הראשון. ואז כל מי שיקנה עותק יראה את ההקדשה. זה בטח יעשה לבנאדם טוב בלב, לזה שאקדיש לו את הספר.

גם האוכל מסריח. שמים לי סרדינים בקופסה. קופסה יותר קטנה משלי. והם דחוסים שם, המסכנים. דחוסים בשמן מסריח. אני מרחם עליהם. מעניין אם גם אחד מהם חושב כמוני. מעניין אם יש גם סרדין אחד שרוצה לכתוב ספר ביום מן הימים, ולהקדיש אותו לסרדין אחר, חבר שלו. או לדג טונה.

אני מניח שלא. הסרדינים בקופסה בטח מתים. כמוני.

248.

249.