בוץ עמוק

בשכונה - סיפור קצר\דלפיירו

בשכונה שלי, במגרש הביתי, יושב בשקט. בגן שבו הייתי מבקר הרבה בימי בית הספר היסודי. לא גן מיוחד במינו - כמה נדנדות, מתקנים, ספסלי עץ שצבעם דהוי. נראה כאילו לא צבעו אותם עוד מאז. כמה שנים עברו. 14:50 - ובעוד 10 דקות יבואו לאסוף אותי.

הגן הזה, היה לי מקום מפלט. בלי תחושת המישהו-עוקב-אחריי שיש בבית, וגם לא ההמולה של הרחוב. העצים חוסמים את רוב הרעש, וגם ככה הגן שומם. תמיד היה כזה. רק עוד 7 דקות.הגן מזכיר ימים אחרים. ימים של התבודדות. של שקט. ימים כשהכל היה מותר, ויותר חשוב - הכל היה אפשרי.

בימי התיכון הייתי יושב על אחד הספסלים. קורא ספרים - פעם, פעמיים, שלוש. אם היה החשק, הייתי כותב משהו. סיפורים, שירים, מה שבא ליד ולראש. מה שהעט רוצה לכתוב. 5 דקות, ויבואו לאסוף אותי.

הייתי כותב על איך אשרת בצבא. אהפוך לגיבור לאומי. כתבתי..או שדמיינתי? הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם.

חלמתי על איך אהיה סופר מפורסם. איך אקבל פרסים, תארים ומענקים. איך מורות לספרות ימליצו לתלמידים על ספרים שלי.

גם על השנים האחרונות כתבתי. מה יהיה ואיך ארגיש. איך זה ייגמר ומה ארגיש. איך אנשים יגיבו, ומה ארגיש. רציתי להרגיש כלום, לסיים את הסיפור בשקט. לא משהו שיגרום לאנשים לשמוע על זה, ולדבר על זה ימים אחר כך. 14:58 - והנה באה האחות, לקחת אותי לחדר.

לא אוהב בית אבות. אחיות. עגלות. התקף לב. אמבולנס. שעת המוות: 15:00.

חה, ציפיתם לסוף טוב? מה אני, סמדר שיר?