בוץ עמוק

אתחיל מהתייחסות קצרה לטקסים בבתי הספר, ופעילות חינוכית בנושא.

בבית הספר שלנו, כמו בכל שנה, התקיים טקס זהה לחלוטין. הוצג סרטון כלשהו שמשמש כקורות חייו של רבין, כמה תלמידים אמרו כמה מילים, כמה שירים שקטים (לפחות ביום הזיכרון שרו את 'שפיות זמנית' - חצי נחמה) ונאום משעמם ומונוטוני של המנהל.

אני מנסה במשך שנים להבין את מהות הטקס, ולא מצליח. תמיד אומרים שצריך לזכור ולא לשכוח - שצריך להעביר את המסר לדורות הבאים.

ובכן, אני מתנצל. תעשו מה שאתם רוצים - אבל אני, אני הוא לא הדור הבא! אמנם הייתי ילד קטן (הכל יחסי), אבל הייתי בעניינים. גם אני שמעתי בשידור ישיר את 'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה', גם אני צפיתי בעדכוני החדשות אל תוך הלילה.

איך אני אמור לשכוח דבר כזה? זה כמו לשכוח את אסון התאומים, או משהו דומה. לא סביר ולא קורה. אם יש צורך בטקסים שכאלו - אז שיעשו רק בגנים ובכיתות הנמוכות, היכן שעדיין ישנם ילדים שלא יודעים על המקרה, ולא בתיכונים, רק כדי למלא את הוראות משרד החינוך. הרי הטקס המשמים הזה רק משניא את היום על כל הנוכחים, ואם לא היה בא על חשבון שיעור - סביר להניח שהתלמידים גם לא היו מגיעים.

ועכשיו לנושא המרכזי, שבטח יקח לי פחות טקסט מהנושא השולי, כמו שיצא לי אתמול.

אני לא מעריץ גדול של יצחק רבין, את זה אני חייב לציין. כן - הסיבה היא פוליטית. הדעות שלי, והדעות שלו - איך לומר במילים עדינות - לא אחיות סיאמיות. גם לא תאומות. אפילו לא בני דודים מדרגה חמישים וחמישית.

אחד הדברים שאני כן מכבד אצל רבין, הוא החלק הצבאי. בהיסטוריה של ישראל, סביר להניח שיצחק רבין ואריאל שרון צריכים להיות בראש הפנתיאון של הפעולות הצבאיות המצליחות. גם כרמטכ"ל, וגם כשר ביטחון מאוחר יותר, הצליח רבין לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.

מעבר לזה, קשה להגיד שהערכתי הרבה את רבין. דווקא מהישגיו הרציניים בתחום הפוליטי, אני לא תופש הרבה, בלשון המעטה. הסכם אוסלו הוא אחת השטויות הגדולות שנעשו לדעתי בהיסטוריה של ישראל, ועובדה שבכל מקרה זה לא נשמר יותר מדי זמן. ההישג השני הוא הסכם השלום עם ירדן. אמנם הסכם שלום הוא הסכם שלום, אבל ירדן? ירדן - מדינה שאיתה היינו בקשרים ידידותיים כבר משנות ה-70 המוקדמות (ואולי אף לפני זה, ציינתי אתמול שאני לא גאון בנושא) - עם המלך חוסיין שהיה אחד הפרטנרים הקרובים של ישראל בעולם הערבי. כמו שאמרתי, הסכם שלום הוא הסכם שלום, אבל אני לא חושב שזו 'חוכמה' גדולה או הישג מיוחד, כשמדובר בירדן, ובטח ובטח שזה מתגמד לעומת הסכם השלום של בגין עם מצרים.

והרצח - מה יש להגיד? ימני או לא, רצח זה לא הפתרון. כמה שלא אהבתי את רבין מבחינת השקפה, אין שום דבר שיצדיק רצח שכזה. אני לא אתחיל להיכנס לשטויות של 'יהודי רוצח יהודי'. כל יום יהודים רוצחים יהודים, אז מה? אחד הדברים שאני הכי שונא, הוא שמנסים 'לפאר' מוות של אנשים מסוימים. כשיש פיגוע, תמיד מציינים מספר ההרוגים שהם ילדים או תינוקות. ולשם מה? האם החיים שלהם שווים יותר מחיים של אדם אחר? אני לא חושב. כך גם במקרה של רבין. אמנם ראש ממשלה ומה שמסביב - אבל החיים שלו הם כמו חיים של כל יהודי אחר. חיים, חיים, חיים. זה הכל - בלי דברים מיותרים. זה שההשפעה של הרצח גדולה יותר פי כמה וכמה - זה כבר משהו אחר.