בוץ עמוק

בקרוב הבלוג חוגג שנתיים. כמו בשנה שעברה, התיכנון שלי הוא לעשות ניפוי פוסטים לפני כן, ולהשאיר רק את האיכותיים יותר. בשנה שעברה מספר הפוסטים הצטמצם ביותר מ-100, אם אינני טועה. צפו למשהו דומה גם השנה, וכך ניתן יהיה לחגוג מחדש את הפוסט ה-500 במשרדי 'בוץ עמוק'.

אם עובר יותר מדי זמן ואתם שמים לב ששוב לא טרחתי - אנא להזכיר לי על 3 פוסטים: נוהל פתיחה באש, פאנל פוליטי בבית הספר והגרלת המונדיאל. עמכם הסליחה.

עבור חלקנו, הקטן אך המשמעותי, תחנת הרדיו הנ"ל היא פיסת חיים יומיומית, משהו שאפשר להשוות בקלות לערוץ 2 או 10 עבור אחרים. נכון, רוב הציבור אינו מודע לתחנה ואינו מאזין לה, אבל בסופו של דבר, יש להתחשב גם במי שנמנה על מאזיניה.

את יצחק רבין שום דבר כבר לא יחזיר. לא תפילות, לא בקשות ובטח לא הפוסטים שלנו בישראבלוג. מה גם שליום השנה העשירי אין משמעות חזקה יותר מיום השנה התשיעי או האחד-עשר. הוא אינו מעצים את הכאב, התחושות, הרגשות או המשמעות של הרצח, אלא בסך הכל מהווה הפיכה של יום זיכרון "עגול" ליום זיכרון "מיוחד במינו". מי שרוצה לעשות חשבון נפש עם עצמו ועם המדינה - יכול ומן הראוי שיעשה זאת בכל יום ויומו, ולא אחת לשנה. את חשבון הנפש נוכל לערוך גם בשנה הבאה, למי שבכל זאת מתעקש על יום זיכרון המוקדש לכך.

עניין תחנת הרדיו, לעומת זאת, דחוף קצת יותר. בעוד שימי זיכרון ילכו ויבואו, ההפגנה הזו תתקיים פעם אחת בלבד, וכדאי להעלות קצת את המודעות לעניין, לפני שנאבד תחנת רדיו שחלקנו אוהבים. לכן אני קורא לכל מי שמתעניין ולו מעט ברדיו, להתייצב בכיכר רבין (מי שירצה, יהפוך זאת לעצרת כפולה) ולהפגין למען השארת התחנה באוויר.

מעבר לזה, בהיות רצח רבין מאורע פוליטי ישראלי פנימי, ראוי יותר לציינו לפי התאריך העברי - כך הוא מסומן בלוחות השנה הישראלים וזה תאריכו הרשמי, וכך יצוין גם בנושא החם בישראבלוג - ב-י"ב חשון, או ה-14.11.05, למי שמעדיף כך.

לסיום, אציין שאני לא נמנה על מאזיני תחנת 88 FM, שלא תטענו שאני משוחד או לא אובייקטיבי. אם עדיין לא מקובל עליכם העניין הזה, אתם מוזמנים לפנות במייל אליי, אל יריב או לשגרירות בורקינה-פאסו בארה"ב, אם זה מה שיעשה לכם טוב. תשובה מובטחת במייל שלי, לכל הפחות.

בינתיים אתם מוזמנים לבקר, להשאיר את חותמכם בתגובות ובמסך המנויים (שאנחנו במילא לא יכולים לראות בשלב זה), להציע רעיונות לבלוג (הן של קטגוריות\פינות\מקומות והן ברמת העיצוב, שזקוק לרענון דחוף לדעתי) במייל שמופיע שם, ולפרסם ככל העולה על רוחכם.

הסיבה העיקרית שבגללה פתחתי את הבלוג הייתה כדי לכתוב את מה שיש לי בראש, ולפרסם את זה לקהל רחב כמה שיותר. היו לי גם חלומות יותר גדולים (שעדיין קיימים), על להתקדם לפורטל גדול או למשהו מעבר למנהל פורום בנענע (שעם כל הכבוד, לא מביא לי כסף), אבל בחודשים האחרונים הבנתי שהבלוג הוא לא המקפצה אותה אני צריך. לא שזו הסיבה שהפסקתי לכתוב - הרי לא זו הסיבה שבגללה התחלתי, התקווה לפריצת דרך מהבלוג - אבל זו תוצאה אחת מני רבות של מה שקורה היום בישראבלוג.

עם הזמן, גם הרייטינג הפך לפקטור חשוב מבחינתי. תשאלו כל בלוגר אם הרייטינג חשוב לו, ומעטים מאוד יענו שלא. נכון שבבלוגים האישיים המצב האחר (וגם לי יש בלוג אישי שהרייטינג בו לא מעניין אותי), אבל בתחום שבו אני מתעסק בבוצמוק, רייטינג הוא הפרס על המאמצים וההשקעה. עם זאת, חייבים להדגיש, הוא לא המטרה. לא מבחינתי, בכל אופן.

היום, אם אני אגיד למישהו שלפני שנה, עם 2000 כניסות בחודש, הצלחתי להתברג לטבלת עושי העניין - הוא יצחק לי בפנים. יצחק לי בפנים וישלח אותי לאישפוז דחוף, ליתר דיוק. מבלוג שאני חשבתי שהיה מעניין ודי פופולרי, הפך פתאום הבוץ שלי לחתיכה כל כך קטנה בפאזל שנקרא 'ישראבלוג', שגם ככה קשה למצוא בו משהו. מרוב ורוד לא רואים את היער, או משהו כזה. פתאום אני מרגיש שהפכתי מבלוגר בינוני וסביר בהחלט, שאנשים אהבו לקרוא, לבלוגר זוטר מן השורה, ושיכולתי בדיוק היום לפתוח בלוג חדש ולהגיע לאותו המצב שבו אני נמצא עם בלוג שקיים כבר שנה וחצי - 15 כניסות ביום, תודה ששאלתם.

לא שאני מתלונן או משהו. אני פשוט מאוכזב. בנוסף לבלוג הספציפי הזה, אני נוטה להחשיב את עצמי כבלוגטיביסט. אתם יכולים לבדוק בפורום ישראבלוג בנענע (2284) או בתגובות לבלוג של יריב (5) - אני שם הרבה פעמים, כדי לעזור, לתת טיפ ואפילו, אני מודה, להגיד שסמן לעכבר הוא לא אופציה מובנית בישראבלוג. מעבר לזה, אתם יכולים גם לשאול את יריב כמה מיילים הוא קיבל ממני בשנה האחרונה - כשמטרתו של כל אחד ואחד מהם הייתה לשפר משהו בישראבלוג, לדווח על משהו או להעיר, ובסופו של דבר אף הצלחתי לשלוף מיריב כמה תשובות, דבר קשה בפני עצמו.

מבחינת בלוגר, אני מרגיש שלא השגתי כאן כל כך הרבה. 32,000 כניסות ב-18 חודשים, ושיא תגובות עלוב למדי של 30, למיטב זכרוני, הם הפרמטרים שבסופו של דבר מעידים על כוחו של הבלוגר. הבלוג שלי, כמו שאתם רואים, לא מרשים מהבחינה הזו. סביר להניח שהדבר הכי מעניין שבו עסקתי בישרא הוא דווקא פרוייקט הפקאצות, מה שנולד כבדיחה והתפתח לקטגוריה, אופנה, נושא לדוקטורט ובכלל אחד הכלים החזקים בישרא. לא בזכותי, כמובן, אבל אני בהחלט יכול לומר שניצלתי את התופעה הזו עוד לפני שהפכה לאופנה כל כך רצינית כמו שהיא היום, ולהגיד ש"תפסתי טרמפ" על כך תהיה טעות גסה.

בכל אופן, כל נושא הפוסט הזה אבד. מפוסט המסביר על היעלמותי, הפך פתאום הקטע לביוגרפיה בלוגיסטית שלי (בלי שהזכרתי את הבלוג האולימפי שבו כל כך נהניתי לכתוב, או את הופעות האורח הקטנות שלי במלונה של הדוברמן). למי שתוהה, אגב, זה לא פוסט פרידה - בכלל לא. אני רחוק מפרידה מישראבלוג, והשלב היחיד שבו אפסיק לכתוב כאן יהיה כאשר אקבל תפקיד קורץ כלשהו ברחבי האינטרנט, או כשאסיים את פרוייקט 100 הפקאצות. בשני המקרים, מדובר בלא מעט זמן. אם כבר בביוגרפיה עסקינן, אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי ותמך בבלוג לאורך כל הדרך: דוברמן, נדב, אלי, פיזיקל שפרין, אינגריד, ערן רבל, אלכס פ., עופרניקוס, יולקס ועוד רבים וטובים. תודה לכולכם!