בוץ עמוק

הכל החל אתמול, באחת ההפסקות - כאשר החלו להגיח שמועות על כך שחדר הכיתה שלנו, הטוב ביותר בבית הספר, עובר לידיים אחרות - ואנו עוזבים לכיתה אחרת, גרועה בהרבה. תוך מספר דקות הייתי בבירור ראשוני אצל מנהלת המגמה, שאישרה את הדבר ומינתה אותי למי שינהיג את הכיתה בצורה חיובית, מבחינתה. "בטח. מחר מכתב למנהל", סיננתי שלא בפניה.

יצאנו קבוצת תלמידים, יחד עם הדובר הרשמי של הכיתה לעבר מסדרונות ההנהלה. עברנו אצל 3 סגניות מנהל שונות, אינספור מורות ומנהלת התיכון. האצבע האחרונה הופנתה כלפי מנהלת המגמה שלנו, אותה אחת שניסתה להסביר לי קודם את המצב.

היום החל הבלגן האמיתי. באחד השיעורים יצאנו - 4 תלמידים - לפגישה עם מנהלת המגמה. דיברנו חצי שעה על העניין, כשאנחנו שואלים ומנסים להסביר, והיא בשלה - עם נימוקים מוכנים מראש לרוב הטענות. היא הבטיחה, לאחר מכן, שתפנה להנהלה ותראה מה אפשר לעשות.

באחד השיעורים לאחר מכן, נכנסה אותה מנהלת המגמה בליווי היועצת, מה שמעלה לא מעט תמיהות לגבי הצורה בה קיבלו את הטענות שלנו. התפתח דיון די סוער, בו התלמידים החלו ללחוץ אותן לקיר, והן, עם גישת ה"לא" הברורה שלהן, המשיכו בשליפת תשובות מוכנות מראש, שלא תמיד גם תאמו את השאלה או הנושא הכללי. רבע שעה לאחר מכן, כבר נקבע תור עבורי ועבור דובר הכיתה אצל מנהל בית הספר ליום חמישי.

יצאנו מבית הספר בהרגשה די רעה, למרות שרק שיעור אחד הועבר בכיתה החדשה "שלנו". 3 פורמטי מכתבים שונים כבר הוכנו, ותוכניות מחאה שונות ומשונות עלו במוחנו. בסופו של דבר, בנסיבות שלא ידועות לנו כל כך, הוחלט שהכיתה שלנו תישאר בידינו, כך התברר מאוחר יותר הערב. ניצחנו במלחמה.

והפואנטה - יש גם כזאת: מכל העניין, יצא רק רע. נכון שנגמר בצורה שרצינו, אבל עם נפגעים. מחנכת הכיתה המקבילה (שאמורה הייתה לקבל את החדר שלנו) מצאה את עצמה במצב לא נוח, כמו גם מספר תלמידות שלה - שוב, בנסיבות שלא כל כך ידועות לי.

ובכל זאת, מצער שזה המצב בבית הספר. ההנהלה עושה מה שעולה בראש שלה, ואנחנו התלמידים - בין אם נפנה במכתבים ובין אם נשרוף את הכיתות - נזכה לאותו היחס, יחס של ילדים קטנים שאין להם מילה או כח. באמת יש משהו מאוד לא נעים בלבוא למנהלת המגמה שלך, ולגלות שהיא משתפת פעולה עם ההנהלה נגדך, ולא איתך נגד ההנהלה.

(תודה לתורם הנדיב)

דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, סירב לתת לנשק לרדת מהאונייה בשל חילוקי דעות על חלוקתו - בגין דרש שהנשק יחולק בין הגדודים של אנשי האצ"ל שהצטרפו לצה"ל, בעוד שבן גוריון התעקש על כך שחמישית מהנשק בלבד תועבר למטרה זו.

דוד בן גוריון שולח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, לפקד על הפעולות בנושא. ידין, יחד עם כוחות גדולים של צה"ל והפלמ"ח החלו לתקוף את הספינה באש חיה. בגין הורה שלא להחזיר באש - בכדי למנוע מלחמת אחים. תנועתה של אלטלנה הוגבלה על-ידי שתי ספינות חיל הים, ויש האומרים כי ניתנה הוראה לחיל האוויר לתקוף את הספינה עוד בזמן מסעה לארץ - אך אפילו הטייסים הזרים של חיל האוויר לא הסכימו לבצע את המשימה.

ב-22 ביוני הורה דוד בן גוריון לירות מתותח על האונייה. האונייה החלה לעלות באש, ואנשי האצ"ל על סיפונה נאלצו לנטוש מחשש להתפוצצות של מאגרי הנשק עליה. אש חיה נורתה עליהם - גם כשהיו בים ושחו לעבר החוף. התוצאה הכללית של מאורעות אלטלנה היא מותם של 16 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל, בסך הכל 19 חיילים ששירתו את מדינת ישראל.

בין כל הדרגים הגבוהים - נמצא יצחק רבין, שהיה אחד מהמפקדים בשטח, ויש הקושרים אותו לירי על חיילי האצ"ל בעודם בים - נלחמים על חייהם. רבין מעולם לא הכחיש מעורבותו בנושא, ואף כתב על כך בספרו "פנקס שירות" (עם איזכורים לירי לכיוונם של החיילים הלא-חמושים בים).

בלי מילה אחת על מהלך שערורייתי שקשור לבירת נורבגיה - פוסט שמראה את הצד הפחות "אנושי", "הוגן" ו"שוחר שלום" של יצחק רבין ז"ל. מעט מאוד אנשים מכירים את המקרה לפרטיו הקטנים ואפילו פחות יודעים על מעורבותו של רבין.

לאחר מותו, הפך רבין מראש ממשלה אהוד לקדוש. אי אפשר להגיד שום דבר רע עליו - כי מדובר בשקר, בהכפשה או בחילול כבוד המת. זכורה לי גם פרשה עם מתנות שקיבל כראש ממשלה שלא עוררה הדים רבים מדי - לאחר הפיכתו לקדוש. אפשר להזכיר באותה הנשימה את חשבון הדולרים של 1977.

אני לא מבקש לומר שרבין לא היה אדם הוגן כמו שאומרים שהיה, ובעל אופי מיוחד בשביל פוליטיקאי. אני מסכים עם כך שהיה מאנשי הצבא הגדולים בתולדות מדינת ישראל (ואף לפני הקמתה), וקידם גם כמה נושאים חשובים כראש ממשלה, אבל כדאי מאוד לפקוח את העיניים ולהבין - יצחק רבין לא היה מושלם כפי שנוהגים לתאר אותו היום.

גופתו של פיגי כפי שנתגלתה בידי עובר אורח, מוקדם יותר היום.

מהנתיחה שלאחר המוות עולה כי פיגי סבל מסדקים קודמים בגולגולת.

כלי הרצח שנמצא זרוק בסביבת האירוע.