יש משהו מאוד נעים כשמקשיבים לפינק פלויד. מעבר לכך שנספגים במוזיקה השקטה-אך-סוחפת ובליריקות הנהדרות של החבורה, ישנו אפקט של סיפוק, כשמקשיבים ללהקה שעל ידי רבים, נחשבת לשיא היצירה במוזיקה המודרנית.
כמישהו שנחשף למוזיקה הזו רק בשנה האחרונה (כלומר באיחור של כמה עשורים), לפעמים אפילו מפתיע לראות כמה נקשרתי למוזיקה הזו, וכמה היא השפיעה עליי. תמיד אומרים שעם להקות כמו פינק פלויד או לד זפלין קשה להתחבר כל כך היום, מכיוון שבזמנן הן היוו פריצת דרך, סגנון בפני עצמו, אבל כמה שלא מחפשים ומסתכלים, אין היום שום דבר שמתקרב או דומה לרמה של הפלוידים (ואת זפלין נשאיר בצד, ההיכרות שלי איתם עוד לא מספקת).
אני חייב להודות, שלא שמעתי כל כך הרבה מהמוזיקה שלהם. עוד לא יצא לי לבדוק את The piper at the gates of dawn, או את Ummagumma, וגם לא את Meddle ו-The final cut, שכל אחד מהם נחשב לקלאסיקה. למעשה, ההיכרות שלי עם פינק פלויד כל כך מועטה יחסית למגוון שיש להם להציע, שאי אפשר אפילו לומר שאני מעריץ.
ובכל זאת, האלבומים שכן יצא לי לשמוע, היו בהחלט נקודות חשובות מאוד בציר המוזיקה שלי. זה התחיל עם Wish you were here - אלבום שמוקדש ברובו לסיד בארט (את הסיפור יש כאן), ושאני עצמי מקדיש למישהו אחר. אלבום נפלא שנפתח ונסגר עם חלקיו השונים של Shine on you crazy diamond, שמתחברים ל-26 דקות של מוזיקה נהדרת, ושיר הנושא עצמו, שמבחינתי נכנס לעשירייה שלי בקלות.
אחרי זה הגיעו Animals ו-The division bell, שאותם שמעתי די במקביל. מצד אחד Pigs, אחד השירים הבודדים שאני אוהב בגלל המנגינה בלבד (בדרך כלל אני לא מעריך מנגינות כל כך הרבה, להבדיל מהרבה מהחברים שלי שמנגנים בעצמם), ומצד שני High hopes - עוד אחד מהשירים הענקיים של פינק פלויד, שסוגר באלגנטיות את The division bell.
האלבום הבא היה The wall - מה שנחשב אולי לאחד האלבומים המחאתיים\סמליים\דעתניים ביותר אי פעם. מעבר למסרים והדעות, אי אפשר שלא להתחבר למוזיקה עצמה עם Another brick in the wall ו-Comfortably numb, עוד שיר עשירייה מובהק. אני ממליץ בחום גם על הסרט "החומה" - שמשלב בתוכו את המוזיקה מהאלבום (אם כי העלילה לא מי-יודע-מה מובנת).
הטעימה האחרונה, נכון לעכשיו, היא Dark side of the moon. לדעתי, מדובר ללא ספק באלבום הטוב ביותר אי פעם (אפילו יותר טוב מ"עולם שלם בחוץ" של רוני), עם כמה קטעים שובי לב, והליריקה המצוינת והאמיתית של Time, ועם Brain damage לקינוח.
ולמה כל זה? אני אמנם עדיין לא עמוק בעניין הפלוידים, ואני לא מהמעריצים הגדולים שלהם (וסביר להניח שלעולם לא אהיה), אבל משימת החינוך במקרה הזה היא חשובה עד מאוד. ילדים וילדות: תעזבו לשבוע-שבועיים את כל הלהקות שנשמעות כאילו הגיטריסטים שלהן מתחרים על תואר הגיטריסט המהיר בעולם, פנו לכם שעה אחת ביום, ושמעו את החומרים הנפלאים של פינק פלויד. בחיי, זה שווה את זה. בינתיים תוכלו לעיין בעמוד שלהם במומה, או באתר הרשמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
