היום בשיעור לשון הרגשתי דקירה בלב.
הכאב חזר. התחלתי להיתנשם,בכבדות
הכאב המוכר,שאף פעם לא עוזב.
כול יום שואלים אם אני בסדר
אני מעלה חיוך ואומרת כן.
אבל בתוך תוכי אני נישברת לחלקים קטנים.
מבחוץ אני בסדר.
כבר למדתי לחייך והלנהן שהכול טוב
למדתי לצחוק כשבתוכי הכול מת
אבל אני רוצה לספר למה רע לי
אני רוצה להסביר למה כואב לי
אבל מאיפה מתחילים?
שהכאב בלב הוא תמידי
שהוא באשמתם
שכול אדם שבטחת בו הוא לקח חתיכה ממני
שאני רוצה כ"כ אהבה וביטחון שאני מרחיקה כול אחד שרוצה לתת לי את זה
שאני ריקה מרגשות
שאני לא יכולה לאהוב
שכול מה שאני מראה כלפי חוץ הוא מזויף
שאני כול הזמן מרגישה אשמה
שהערכה העצמית שלי בריצפה
שניפגעתי כ"כ הרבה שברגע שאני מחילה לסמוך על מישהו אני בורחת כדי לא להיפגע
שאנשים תמיד היו מגעילים אלי
שהייתי בדיחה כול חיי
שהייתי המודחת הלא שייכת
שלמרות שיש הרבה אנשים מסביבי אני עדין מרגישה לבד
שכואב לי שאבא שלי לא מחפש אותי
שכואב לי שהוא השאיר לי מזכרת שאני צריכה להיות איתה כול חיי
שאני מתגעגעת לדוד שלי,החבר היחיד שלי,שאותו אהבתי כ"כ
שכשהוא ניפטר לא יכולתי לבכות,לא יכולתי לצעוק
שברגע ההוא נילקחה ממני חתיכה ענקית שלעולם לא תחזור
שנישבר לי הלב
שהעמדתי פנים שאני חזקה בשביל סבתא שלי בשביל אמא שלי כי להן היה הכי קשה
בהלוויה שלו לא הייתי,הייתי קטנה מדי,חשבו שאני לא מבינה.
הבנתי טוב מאוד שעכשיו יכאב לי לעד.
את סבא שלי קשה להזכיר
כול דבר שאומר יגביר את הכאב
אהבתי אותו,וכאב לי שאיבדתי אותו,וכאב לי שלא יכולתי לומר בקול כמה שכואב לי
אני עדיין לא יכולה.
שאני גם לא יכולה לספר שאמא הכאיבה לי
שהיא היתחתנה איתו ושחכה אותי
שהיא תמיד תומר שזה היה בשביל שתוכל לפרנס אותי.
אבל זה לא נכון,גרתי עם סבתא במשך שנתים ולזה את לא יכולה להיתכחש כמה שלא תנסי
גרת איתו,לא איתי.
איך אני יכולה להסביר לאנשים שיש רגעים כאלו בחיים שאני זוכרת ולפעמים אני חייה אותם מחדש בזיכרון שלי
וכול רגש חד יותר מאשר היה במציאות.
שאת כול הרגעים הכואבים אני לא יכולה לשכוח
שאני לא יכולה להמשיך הלאה
ולא זה לא תקופה כזאת, ולא זה לא גיל כזה
זה ככה תמיד.
ואני לא יודעת איך להסביר את זה.
אני צריכה פסיכולוג,עדיף פסיכיאטר הוא לפחות יסמם אותי שאני לא ארגיש יותר את הכאב.
זה שאני מחיכת לא אומר שהכול בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: