no name stories

התעוררתי מקולות צפירה שחזרו על עצמן בקצב מהיר. קמתי מהמיטה הגדולה שלי בחדר האורחים בביתה של מנדי, שפשפתי עיניים והתבוננתי מהחלון, הצפירות המשיכו אבל מקור הבעיה לא נראה דרך החלון מהחדר שלי, אז התלבשתי מהר ויצאתי החוצה לכניסת הבית כדי להסתכל, ואולי גם לצעוק, על מי שצופר בלי הפסקה כל כך הרבה זמן.

******

"הפתעה!" צעקנו אני וג'יין אל מייקל כשראינו אותו יוצא מהדלת. "סוף סוף קמת!" ג'יין צעקה אליו, "כן, מקרייר כבר קם לפנייך והספיק להעיר לנו-ואני מצטטת 'על כל הרעש והמהומה שחוליגניות פושעות ממזריות שכמונו עושות'" אמרתי והסתכלתי לכיוון החלון של מקרייר, הזקן הממורמר שחיי בקצהו השני של הכביש.

******

יכולתי לראות את ג'יין ומנדי עומדות ומזיזות את השפתיים שלהן, אבל מילים לא שמעתי. כאילו נהייתי חירש פתאום. מאחוריהן עמדה לה מכונית מוסטאנג שחורה יפיפייה, ממש כמו בתמונות שהיו לי ולמנדי על הקיר, כשעוד חלמנו על העתיד הורוד שרצינו. מוסטאנג מדהימה הסתתרה לה מאחוריהן, כאילו מתביישת להראות את עצמה. הלכתי כמעט מתעלם ממנדי וג'יין והקפתי את המכונית שלוש פעמים, ואז עוד פעם אחת, כאילו לבדוק שלא פספסתי כלום. "אמרתי לך שיש הפתעה" פתאום שמעתי מאחורי וכשהסתכלתי ג'יין עמדה לצידי ומנדי בקצה השני של המכונית. "חתיכת הפתעה" אמרתי בהתלהבות והחלקתי את ידי על החלון של המכונית, כאילו לוודא שהיא אמיתית. "היא יפיפייה" אמרתי מהופנט. "אני שמחה שאתה חושב ככה" מנדי אמרה לי, התקדמה לכיווני ונעצרה כשידה סביב צווארי, "אנחנו נקרע את אמריקה הצפונית עם המוסטאנג הזו!" היא כמעט צעקה, "אנחנו צריכים להיקשר אליה טוב טוב, היא תהיה הקמע שלנו לטיול" היא חייכה לה באושר. תפסתי במנדי והרמתי אותה לשמים, החזקתי אותה חזק חזק והסתובבנו לנו באושר כאילו זכינו לפני רגע במיליון דולר.  

******

"אני שמחה שאתה שמח" אמרתי כשמייקל הוריד אותי מהידיים שלו, הוא היה ממש מאושר, יכולתי לראות את זה בעיניים שלו. "את רצינית?! אני יותר משמח!" הוא כמעט צעק לי. "כל הדברים המדהימים שנחווה בטיול הזה נוכל לעשות עם המכונית המדהימה הזאת" הוא אמר לי כולו מרוגש, "מכונית מדהימה לטיול מדהים" הוא סיים את דבריו בארבעת המילים האלה, והוא צדק. באמת הולך להיות לנו טיול מדהים.

******

פתאום עלה בראשי המחיר של המכונית הזאת, מכונית כזאת לא משיגים בקלות. מוסטאנג שחורה, יפיפייה, שרק בחלומות הופיעה לי. "כמה היא עלתה לך? אני רוצה לשלם עליה גם" אמרתי למנדי, "מה פתאום!" היא צעקה עלי, "זאת מכונית מתנה לטיול שלנו", "ומכונית כזאת היא מתנה גדולה ויקרה" אמרתי לה, "אני רוצה לשלם עליה גם" "מייקל!" מנדי צעקה "עם כל התוספת כסף שלך לטיול אתה הבן אדם האחרון שצריך לשלם על המכונית, באמת" מנדי אמרה לי רצינית, "מה שהוספת לטיול זה מעל ומעבר מבחינה כספית. וזהו!". כשמנדי אומרת זהו, זה באמת זהו, יכולתי לעמוד ולהתווכח איתה שעות על גבי שעות ובסופו של דבר היא עדיין הייתה מנצחת, יש לה ראש עיקש והיא תמיד עומדת על שלה כשזה באמת חשוב לה.

"טוב תיכנסו, אני רוצה לנסוע בה שוב!" ג'יין צעקה לי ולמנדי וקיפצה לה לתוך המכונית כשאחריה מנדי. נכנסתי גם אני למכונית, לכיסא הנהג. מנדי העבירה אלי את המפתחות. התנעתי את המכונית, זרם של התרגשות עבר בגבי כשהרגשתי את כיסא העור. הכנסתי להילוך, האצבעות שלי כבר לא יכלו להחזיק את עצמן בפני ההגה שהיה מולן. לחצתי על הדוושה כשהרגל משתוללת בתוך הנעל שלי. ובסוף המכונית זזה. היה שקט של התרגשות, אף אחד לא אמר מילה, כאילו ברגע זה ראינו תינוק שצועד את הצעד הראשון שלו, כולם היו במתח, מה יקרה עכשיו?, הוא ייפול או שמא הוא ימשיך ללכת, או אפילו לרוץ.

אז בהתחלה המכונית נסעה לאט, אבל אחרי זה מהר יותר, ומהר יותר עד שבסוף היא רצה, התינוקת היפה שלנו רצה וקרעה את הכביש.

'הנסיעה האחרונה בנוי יורק', 'נסיעת הפרידה מג'יין', 'נסיעה ראשונה'. וזה נמשך ונמשך... יכולנו לתת לנסיעה הזאת כל כך הרבה שמות; אבל ההרגשה? ההרגשה נשארת אותו הדבר.