גוף,נשמה, אדם, יה.

האמת,

אין לי מושג למה אני כותבת פה פתאום.

פשוט הרגשתי צורך לשתף את העולם בלי באמת לשתף את העולם.

אז אני לא כ"כ יודעת מה סיפרתי בפעם הקודמת, אבל אני מא"זית חיפה, כבר שנה.

והאמת? אני לא מצטערת לרגע על זה.

עברתי את אחת השנים היותר משמעותיות שהיו לי בחיים, ועד לרגע זה ממש לא עצרתי להסתכל רגע אחורה ולסכם את השנה הזו בשבילי, ולא בשביל החיילים, המש"קיות, המפקד שלי, בתי הספר ומערך מג"ן.

אז זו היתה חתיכת שנה. שנה שבה למדתי המון, התמודדתי עם קשיים ואתגרים ורעיונות וויכוחים וצחוקים וכיף ותסכול וחוסר מעש ותשישות ואכזבות והצלחות (פיציות פיציות פיצפוניות) ומה לא, בגדול.

אז התחלתי את השנה בהמון בלבול בעיקר, לא ידעתי מימיני ומשמאלי, התרוצצתי כל היום להכיר את החיילים ואת כ-ל אנשי הקשר, יצאתי בהמון הצהרות ("אני יבקר בכל המסגרות של המורות חיילות קל"ע!" כן, בטח) , באתי עם מלא רעיונות ואנרגיה ופחדים.

והמשבר הראשון, האמיתי, הגיע בערך אחרי חודשיים, כשאמא של אחת החיילות התקשרה לצעוק עליי ש"איך את לוקחת אחריות על זה שהבנות שלי יעלו לשמירה?! אחרי כל מה שהן עברו?! איזו מן קצינה את,שאת ככה שולחת אותן לדבר הזה?! אני יודעת שאת גם ילדה, בסה"כ, בת כמה את כולה? 21?22? אז בסדר, את עוד ילדה, תני לי את המספר של המפקד שלך, את לא יכולה לעזור לי גם ככה". ואז הבנתי שאני באמת ילדה, ואני רק מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה, ואני לא מתכוונת, ואני רק רוצה שיהיה להן טוב, ושבאמת אין לי מושג מה אני עושה.

ואז הגיע הגרעין, שלא ידעתי בכלל מה אני אמורה לעשות בקליטה שלו וככה גם אף אחד מסביבי, וכל הקליטה שלו ופרק המשימה שלו נראו.

אבל אז הגיע גם יום צה"ל חיפה, שעם כמה שהייתי נגדו, יצא מדהים וזה היה נחמד לקבל איזו טפיחה על השכם, למרות שאף אחד לא יודע באמת מה עשיתי.

וגרעין "תלם" שתמיד היו ברקע כדי לעודד אותי ולהזכיר לי שיש לפחות 10 חיילים באזור הזה שמעריכים אותי.

והגיעו חיילים חדשים, שנתנו לי הרבה אוויר לנשימה, אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות והם מדהימים.

ומלא שווארמות ברקע, ואנשי קשר שצעקו עליי ושבסופו של דבר ישבתי איתם לצהריים, ונוי וטלי שאיתן זה רומן בהמשכים, כל התהליכים והדברים שעברנו ביחד, כמה קשיים ומשברים ושמחות והצלחות ואכזבות שאת כולן עברנו שלושתינו ביחד כמו איזה מלאכיות של צ'ארלי (או בגרסה החיפאית "המלאכיות של יונה") , והעלייה המדומה לבה"ד, ואי העלייה.

ותקופת הדיכאון הבאמת קשה, שלא בצלחתי למצוא סיבה מספיק טובה לקום בבוקר.

וההתלמאות באנרגיות חדשות פתאום, סתם כי יש היום שמש בחוץ.

והסרטים, והדירה, והישיבות בחוף של בת גלים, וה"משרד" , ואמסטרדם עם הבנות מהכלא שהפכו להיות החברות הכי טובות שלי, וכל"ת ש"ד, ו"נר,זר ודגל", ויום העצמאות, ושוב קיץ.

ומי היה מאמין שאני אהפוך להיות חברה כל כך טובה של הבנות האלה, מהצוות מההשלמה, שכתבתי עליהן ש"חלבי היה וחלבי ישאר, כנראה".

זה מה שמדהים בתפקיד הזה. אתה נופל וקם כל כך הרבה פעמים, והכל בזכות עצמך. כי אם אתה לא תקום- האזור לא יקום. והרי אתה לא תרשה לעצמך בחיים שהאזור לא יקום.

ועכשיו, שוב, בה"ד.

אני הולכת להיות פאקינג מק"ס מד"נים מרחב.

מק"ס.

מפקדת הקורס.

מה שנקרא " הקשב מפקדת הקורס".

ואני כל הזמןחושבת בראש איך לעזאזל אני אמורה להשתוות לבת חן. כי אני חייבת , כי זה מד"נים. אין להם שום הנעה פנימית, שום רקע בחינוך, שום רצון להיות איפה שהן נמצאים, וצריך להרעיל אותם על זה. צריך לגרום להם להבין את זה שהם מחנכים, ולא פחות מזה.

אבל העניין העיקרי הוא שכל פעם שהדבר הזה עול לי בראש (בערך 95% מהזמן) מתהפכת יל הבטן ועולות לי דמעות בעיניים. ואין לי מושג למה.

קשה לי לעזוב את התפקיד?

אני מתרגשת לקראת הבא?

מפחדת?

מתוסכלת על השנה שהיתה ולמה לא עשיתי יותר?

כל זה, והרבה יותר.

שיהיה בהצלחה, בטח פעם הבאה שאכתוב פה תהיה השחרור.