"האיש שהמציא את הסטארט-אפ"
האיש שהמציא את הסטארט-אפ היה אדם פשוט. הוא היה
כמוני, כמוך, כמו השכנה המעצבנת שיש לכולנו, זו שמעירה
אותנו בבוקר עם המוסיקה המזרחית הגרועה שלה. הדבר
היחיד שייחד אותו, היה ספק ראיית העתיד וספק ניצוץ של
גאונות. האיש שהמציא את הסטארט-אפ היה יושב איתנו
בסלון, רואה משחקי כדורגל. הוא תמיד ידע מי יבקיע, תמיד.
הוא אהב לאכול מילקי אחרי כל גול, תמיד אוכל את הקצפת.
ערב אחד הוא אמר שהוא ימציא מוצר חדש, מעדן שיהיה
רק הקצפת של המילקי ולא יכולנו להפסיק לצחוק עליו.
למחרת בבוקר הוא החליט להתאבד. רצה הגורל ושלושה
ימים אחרי השבעה יצא מילקי חדש, רק הקצפת.
"מחאה בשני חלקים ונספח"
מחר בבוקר אני אאסוף אותך ונסע לנו שנינו באוטו, כמו גדולים.
נדליק רדיו ונשמע את אחת מתכניות הבוקר האלה, עם אנשים
שמדברים הרבה הרבה אבל לא אומרים כלום, ואת בטח תגידי
שהם כמוני. החלונות יהיו פתוחים, כי המזגן עוד לא תוקן ויהיה שוב
את הרעש של האוטו מתפרק, כי הוא צריך טיפול במוסך. אני זוכר
פעם שסיפרת לי על הדוד שלך שהיה לו מוסך באיזור תעשיה. הוא
ניהל את העסק שלו שחור עד שבאו החבר'ה ממס-הכנסה וסגרו אותו.
לך לא היה אכפת. אף פעם לא הבנתי למה את מדברת עליו בכזו
התלהבות ותמיד דמיינתי את עצמי מתחתן עם אחותו, "אולי אם אני
אהיה דוד שלך" הייתי חושב לעצמי.. "אולי אז" תדברי גם עליי
בסוג של התלהבות.
"כמה שאני אוהב אותך"
אני כל-כך אוהב אותך שהחלטתי לוותר על ראשי-תיבות.
אני כל-כך אוהב אותך שאני נושך את השפתים חזק חזק
ומוצץ את הדם. אני כל-כך אוהב אותך שאני דופק ת'ראש
בקיר, בארון. אני כל-כך אוהב אותך שאני אוותר אפילו על
ת' תחילית. אני כל-כך אוהב אותך שאני רואה אותך מולי
כל היום וזה כיף. אני כל-כך אוהב אותך שהפסקתי להביא
ביד. אני כל-כך אוהב אותך שחרטתי את השם שלך על
השולחן. אני כל-כך אוהב אותך שצרחתי את השם שלך מהגג,
של הבנין הכי גבוה בעיר. אני כל-כך אוהב אותך שהחלטתי
לוותר על נקודות חסרות משמעות בחיים, במשפט, כל-כך
אוהב אותך שהחלטתי לוותר על אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
