אי אפשר לעבור את היום הזה ללא איזכור, ולו הקטן ביותר, של השואה. איך שלא תנסה לברוח מהשידורים בטלוויזיה , מהמוסיקה המעיקה ברדיו, משיחות עם חברים, תמיד הנושא ידלוף ויכנס לתוך התודעה.
כנראה שלא צריך להיתנגד לזה וזה חשוב לחשוב, לדבר ולהבין את הנושא הכבד הזה. מישהו , פרופסור מהאוניברסיטה, קרא אתמול להוצאת יום השואה מלוח החגיגות - ולהפסיק עם הפסיטיבל ועם הפורנוגרפיה של המוות. עברו 70 שנה. לא מסכימה איתו. צריך לזכור וללמד. יחד עם זאת נדמה שרק אנחנו היהודים מתייחסים לזכרון הזה בכל מימד ממלכתי . עמים אחרים גם סבלו אבל אצלינו זה גלש לסוג של ניצול השואה לאינטרסים שונים. אולי זו הנקודה שהפריעה לאותו פרופסר מתריס.
שמעתי סיפורים של שורדים וחשבתי עד כמה אנשים אילו היו חזקים ועקשנים. עקשנים כדי לאחוז בחיים בכל מחיר ולנסות לשרוד. חזקים כי באמת אחרת אי אפשר. תוקפניים - כי רק הזאבים נשארים בסוף - כל הכבשים הגיעו לשחיטה, כמאמר - כצאן לטבח. אני חושבת על הדודה שלי שעמדה עם כל בני משפחתה על פי הבור, שמעה צרור יריות ונפלה עם כולם למטה. פצועה זחלה החוצה ונמלטה. כמה כח פיזי ונפשי צריך כדי לצאת ולהילחם. היתר גוועו בתוך הבור. היא ניצלה בזכות עקשנותה. זה שכל חייה היתה אישה רעה ומרירה - הפך את חייה לגהינום מסוג אחר, אבל אז - עקשנות וכח - זה מה שנדרש.
חשבתי על עצמי. אני בטח הייתי מוותרת ומתה.
איזה מזל שנולדתי בעידן אחר. וכמה מפחידים השכנים האכזריים שיש לנו בשכונת המזרח התיכון. אם חס וחלילה, המאזן יופר - יהיה כאן טבח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
