התבגרות-רגעים יפים...ורגעים פחות יפים.

אני לא יכול יותר..אני פשוט לא יכול..אבל למה?

היו לי כבר חברות בעבר..אבל למה הספציפית הזאת גורמת לי כל כך אושר שאני איתה..?

כשאני מלטף אותה,מחבק אותה,מתנשק איתה..

כשאני רואה איתה סרט ביחד..

אבל בו בזמן גם סבל נוראי כשאני לא לידה..אבל זה לא המרחק..אפילו שאני גר במרכז והיא בצפון..

וזה לא ההמתנה הנוראית בין פגישה לפגישה.

אז מה קורה לי??

אולי אני לא רגיל לכך שסופסוף יש לי מערכת יחסים נורמלית שהיא לא מבוססת רק על חשיפת רגשות בציבור כל היום..

אלא גם מישהו שאפשר לדבר איתו,לצחוק איתו,ולעזור לו בשעות הקשות...

אנחנו חברים כבר שלושה חודשים, ונפגשנו רק בסופשבוע שעבר..ישנתי אצלה שישי-שבת..אבל אם חשבתי שזה מה ירגיע אותי וייתן לי כוח להמשיך הלאה..זה דווקא לא.

זה רק גרם לי להבין כמה אני לא יכול  בלעדייה..האהבה האמיתית הראשונה שלי..

והיא מצידה..יותר מדי מחויבויות יש לה..וסדרי עדיפויות..אז איפה אני עומד בכל הסולם הזה?

זה לא שלי יש את כל הזמן שבעולם..אבל היא נמצאת אצלי במקומות הראשונים בסדר עדיפויות שלי..

חופש..פאקינג חופש..כמה תירוצים עוד אפשר לבלוע...

איפה אני עומד?