סרט מדהים. מדהים. זו כבר אולי הפעם המאה שאני רואה אותו, ואני בוכה מחדש בכל פעם ופעם.

סרט מרגש, עצוב.

הסרט הזה גורם לי כל פעם מחדש להבין עד כמה שהחיים יקרים..

שבריר שניה, וזהו.

בכיתי הרבה זמן, עד שנרגעתי.

במקרה הזה, אי אפשר פשוט סתם להגיד "הא, זה בסה"כ סרט, זה לא באמת, אין מה להתעצב",

זה אמתי. כל זה קרה באמת, לפני למעלה מ - 60 שנה.

זה קצת הרבה אבסורדי שנזכרים בזה רק פעם בשנה, כי כאילו.. זה קרה לפני איזה 60 שנה,

וזה באמת קרה, ונזכרים בזה פעם בשנה, ואפילו אז תמיד יהיו את האלו שלא יכבדו את המעמד

ופאקינג יתחילו לצחוק :/

כואב לי הלב על כאלה, פשוט כואב הלב.

לדעתי זה לא נכון שאנשים מתייחסים לזה רק פעם בשנה,

ואפילו אז כברור מאליו.

אני מתחילה לבכות רק מהמחשבה..

עכשו אני יושבת, ובוכה..

אנשים סבלו, ואנשים צוחקים בזמן צפירה, כאילו שיש בזה משהו משעשע.

כאילו שיש משהו משעשע בזה שהכניסו אנשים (ולא בפרט יהודים, עם כל הפטריוטיות שזורמת בעורקיי)

לתאי גז, ופשוט הרגו אותם.

בעצם, אולי באמת יש בזה משהו משעשע.

המחשבה, הרעיון.

"למה שלא נגיד להם שהם הולכים להתקלח ונחנוק אותם למוות?"

פשוט בלתי יאמן.

אני פשוט לא מבינה איך זה ביום בהיר אחד,

קם לו מישהו ומחליט שנמאס לו מכולם, ושכולם נחותים,

ורק לו יש את הזכות לדרוך על פני האדמה.

שיש לו את הזכות ליטול חיים מאנשים שפשוט לא עשו כלום.

בעע, זה כל כך מגעיל ומחליא אותי עכשו, רק לחשוב על זה.

קראתי את היומן של אנה פראנק.

 עוד בכתה ד'.

מפחיד מה שהלך שם.

וכל אלו שהצליחו, הצליחו להמלט, אני מורידה בפניהם את הכובע, באמת.

ויופי, שוב הברז נפתח.

~

אני יודעת שהדעה שלי לא מעניינת אף אחד, אבל כפי שנאמר, על הזין התאורטי שלי.

PEACE OUT