אני לא בדיוק יודעת איך להגדיר את זה, אבל זה סוג של קטע כזה שמתחרז, אבל לא ממש שיר

בכל מקרה,

לקטע אין שום קשר אליי, מה גם הוא נכתב מנקודת מבט של גבר.

~~

שמיים כחולים, עננים לבנים, חיים עלובים.

הייתי לבד, אומלל ועצוב, ישבתי בשקט, שריר בי לא נע, ורק חשבתי על אותה הדקה.

הדקה בה הפסקתי לרגע לנשום, הדקה שבה עלה לי החום, הדקה שבה נותרתי אילם,

הדקה שבה חץ מורעל נורה אל לבי, באותה הדקה שהבנתי..

שאת לא שלי.

מעולם לא היית, מעולם לא תהיי.

הושלתי כולי, השתטתי כמו ילד.

רק עכשו הבנתי שאת אותי לא אהבת, שזאת הייתה בדיחה, בדיחה לא מוצלחת..

נתתי לרגשותיי לסחוף אותי, ועכשו אני יושב כאן בודד ועצוב, מייחל למותי, למותי הכאוב.

גופי הרפה דואב ופועם, אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי,

עשיני למת, קח נא את ייסורי.

רציתי לחתוך, לחתוך את חיי, ואז פתאום הבנתי..

לא חבל?

חיים רק פעם אחת, ואהבה זאת אהבה, הפכפכה, זאת המלה.

מחר זה מחר, אתמול זה אתמול. כבלת את לבי אמנם אל לבך,

אך זוהי ממש לא סיבה להתרכך. הבנתי עכשו, זה לא שוה, לא אאבד את חיי בשביל זה.

אהבה מגיעה, אך גם חולפת, גם אם כואב.

הבנתי כעת, משברון לב לא מתים גופנית.. רק נפשית.

אך את הנפש לא קשה לשקם בחזרה, לכן ליטול את החיים,

 זאת ממש בדיחה.

~~

אשמח לתגובות בונות אהמ אהמ.

חשוב לי לדעת את דעתכם.