היא החזיקה אקדח. ביד רועדת היא כיוונה אותו לראשו ועצמה את עינייה.

הפחד גאה בה, לא נתן לה מנוח. היא הרגישה בחילה ורצון עז לברוח.

"את לא מסוגלת.." בלחש אמר לה, "את לא מסוגלת..להרוג בן אדם".

"אני כן מסוגלת.. אותך אהרוג, גם אם זה לא יתן לי מנוח." בזעזוע עמוק אמרה את דבריה,

בעודה מחזיקה באקדח הלח מזיעה, שעמד להחליק מידה כל שניה.

"נבצר עליי לא לחיות בעולם, אותי תהרוג נערה מתבגרת, נערה שחלב נוזל משפתיה,

 נערה בעלת לב ארור ושבור.."

"אדוני הנכבד, תן לי מנוח.. המחשבות נודדות בראשי מדי יום. חושבת עלייך, חושבת על שנינו, חושבת

עלינו. עד כמה טוב היה לנו יחד, עד כמה טובים היו אותם ערבים. אך זה קרה, רק אמור לי מדוע,  מדוע כך

הכל קרה. הכל היה טוב, לא היו עננים, עננים אפורים, שהעיבו על היחסים. אהבתי אותך, ואתה אותי,

אך במקום במסלול של האושר לבחור, בחרת במוות. הרגת את לבי, ולכן לבי יהרוג אותך.

לבי שהפסיק לפעום. לבי שהפסיק לנשום. לבי שהפסיק לקוות.

לבי שהפסיק...

לחיות."

זהו שיר שכתבתי לפני כמה ימים. אין לזה כל קשר אליי. אז בבקשה, אל תהיו מוגבלים יותר ממה שאתם בדרך כלל.