להלהלה, בלוגי בן שנה.

תנו בכפיים

עבר עליי לא מעט בשנה הזאת, ואני שמחה שהבלוג הזה עדיין אתי.

זה כנראה הבלוג היחידי שלי שהצליח לשרוד כל כך הרבה זמן,

ובתור אחת שבכתה ז' הייתה יותר מדי משועממת ובעלת יותר מדי אובר טיים,

היו לי יותר מדי בלוגים.

היה לי בלוג כפתורים ובלוג צילום ובלוג פיקטיבי של פקאצה שנמחק אחרי 2 פוסטים וחצי (כתה ז', נו)

ועוד כל כך הרבה שפתחתי שאני אפילו לא זוכרת את חלקם.

יאפ, חוסר חיים, בייבי.

אתמול נסעתי לקנות את כל השטויות לבית הספר, ולמרות שזה קטע נורא מרגש,

המבחר היה דיי מאכזב השנה, והמחירים.. המחירים בכלל.

מי מת והחליט שמחברת ספירלה קטנה תעלה 11 שקל ?

מחברת גדולה בכלל עולה 21, וזה בכלל אושר עילאי שאין כמוהו.

כן, ברור, אני רצה לקנות מחברת אחת בעשרים שקל, כי אני טחונה ויש לי כל כך הרבה כסף לקנות מחברות.

פחח.

ומבחר היומנים, בכלל.

יומן ברבי, יומן בראטץ, יומן בטמן, יותר ספיידרמן, יומן סנופי, יומן פו הדב, יומן אייסיקיו (WTF???),

יומן השיר שלנו, ואני מניחה שכל יומני הדורה למיניהם נקנו מבעד מועד.

המצב עגום. מאד עגום.

~

נכנסתי לתומי לכמה בלוגים, וראיתי שבכולם הפוסט הנוכחי מדבר על התופעה 'טוקיו הוטל'.

בדיקה קצרה גילתה לי שזהו הנושא החם.

לפני כמה זמן כתבתי פוסט עליהם שגרף הרבה הרבה תגובות,

רובן נאצה, כמובן, כי ביל הוא כזה מושלם ואני כזאת סתומה,

ועכשו כשכולם כתבו את הפוסטים על הנושא,

כל אותם מעריצים מתחילים להתחסד,

'המוזיקה טובה והם סתם נראים טוב, אני אוהבת אותם רק בגלל המוזיקה'

כן, בטח.

וכשאני כתבתי על הנושא לפני שהוא נהיה הנושא החם, אני הייתי הבת זונה המכוערת והקנאית

,

ופתאום הם מתחסדים שהם אוהבים רק את המוזיקה וכל ההערצה העיוורת מפגרת.

והיום ילדים, נלמד מושג חדש. צביעות.

בכל מקרה, בלוגי בן שנה.

טרלהלהלה.