הו וואו, לא עדכנתי כבר בדיוק 10 ימים. איזה הישג.

אני באמת צריכה להתחיל להפיח כאן יותר רוח חיים, אחרת מעריציי יסקלו אותי במחקים תוצרת אופיס דיפו.

סתם, מעריצים יש לי כמו שאני דומה לפמלה אנדרסון בהיקפים מסוימים.

אז עבר כבר השבוע הראשון. למען האמת גם השבוע השני,

אבל לא כל כך נכחתי בבית הספר בשלושת הימים הראשונים, כי גססתי ממוות בטוח.

היה לי חום 38.3, אבל זה רק פרט טכני ושולי ביותר.

אבל כעת משכמעט הבראתי, אני יכולה להמשיך להשתלט על העולם!

מוחעחעחעחעחעחעחעחע!

טוב, לא.

אגב יום ששי, בדרך לתחנת האוטובוס הידועה לשמצה, שמעתי דבר שפשוט זעזע אותי,

 ומקביל גרם לי להבין עד כמה אנשים יכולים להיות עלובים.

לא שלא ידעתי את זה, אבל לא חשוב.

צוציק קטן (טוב, כתה ז', אבל בממדים מקסימום כתה ד'), אבל ממש קטן,

הלך בעקבות בנים רוסיים משכבת ט' ו-י' שעישנו להם, ואמר להם "תנו לי אש, תנו לי אש!".

זה היה עצוב לשמוע את זה, ובעיקר להיות עדה לכך.

אה, והלכתי מכות ביום ששי באוטובוס.

אהאהא, אתי לא מסתבכים.

תפגעו ותעליבו אותי, אבל עד הג'ינס והתיק שלי?!

נבלות!

אפשר להגיד שפחות או יותר קרעתי להם ת'צורה, אבל על זה יכולים להעיד רק אלו שראו את זה.

ביום ששי גם יצאנו לנו בערב (הו, כמה פעילות ביום ששי אחד מסכן )

והיה מגניב.

החל מהנפילה שלי בטיילת ועד לנפילה של פריאל בקרוסלה.

היה אפל.

מעט תמונות מהמאורע המשמח והמלבב -

מאני, אהההא!

כי לחזור לגיל הגן זה הכי הכי.

הו, תסגדו לי, כתבתי הכי הכי ולא הכי אחי, יחי אליעזר בן יהודה!

לנה, ליאורה והודיה, הפקאצות החביבות והבכלל לא מציקות P:

אני ולוסי

פריאלקה

ובנימה אופטימית זו,

חג שמח ושנה טובה.