לא משנה בכמה אנשים אני אקיף את עצמי
אני לבד.
ובלילה אני לד. וקר והמחשבות חוזרות ותחושת הריקנות שוב פה...ובזמנו היתי בטוחה שזה בגלל הגיל אבל זה לא...זה שם תמיד לא משנה כמה זמן עובר...ובסך הכל אני רוצה מישו לצידי עזבו אתכם זוגיות, פשוט מישו שיהיה שם.
אני משכנעת את עצמי שמהאובדנות לא נשאר דבר אבל המחשבות מראות אחרת...המחשבות מוכיחות לי שבעצם עמוק בפנים לא הישתנה דבר, מה שמתסכל ומחמיר את המצב יותר.
חוזר החשקלהפסיק לאכול...והנדודי שינה שנימשכים ימים, עירעורים ופראנויות לגבי כל דבר וכל אחד.
מול חוסר החשק לקרבה נעמד הרצון העז לחום ואהבה.
ולא ברור מה עלי לעשות, כי אומנם סמים זה כיף ונחמד אבל אין מצב לזה על בסיס קבוע אלכוהול מיזמן הפסיק לעשות לי את זה והאסוציאציה היחידה שלי עם נוגדני דיכאון היא הסנפה...ומה שהכי עצוב שאני מרגישה שאפילו חברים מיתיאשיים ממני...כולם כאחד בו זמנית...
דיי!
כבר לא בת 16 לא רוצה להיות ככה יותר! מתי זה יעבור?!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני רוצה להעלם.לתמיד.
אני רוצה לא להרגיש.אף פעם.
אני רוצה להפסיק לפחד.מהכל.
אני רוצה לחיות.ולמות, בו זמנית.
אני רוצה לאהוב. אבל ככה באמת.
אני כניראה יכולה להמשיך לרצות...
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anya Freak Show Bunny