מעניין. הורידו לי את הגשר היום. זוועה. פשוט זוועה. אני כ"כ לא רגילה לזה.
מצד שני כשרק שמו לי את הגשר גם לקח לי זמן להתרגל. באותו רגע, כשהבטתי במראה, חשפתי את שיני העמוסות וניסיתי לבדוק עד כמה זה מכוער-> מ-1 עד 10, זה היה בערך 9.5
לא נורא. אני בכל מקרה מכוערת. גם מבפנים וגם במחוץ.
הרבה פעמים, מהרבה אנשים, קיבלתי מחמאות על כמה שאני יפה. הביטחון העצמי שלי- שהוא יותר נמוך מהרצפה- סוטר לי בפנים ולא מרשה לי להיזכר, לא מרשה לי לעכל את העובדה שהפכתי לאישה... עם אמא, בלי אמא, עם חיים חברתיים תוססים, בלי חיים חברתיים תוססים, עם בגדים בסטייל, בלי בגדים בסטייל, עם חבר, בלי חבר...
shir אומר/ת:
אני עדיין לא מאמינה שהצלחתי להתחבר עם מישהי בכוחות עצמי
shir אומר/ת:
אבל עכשיו כשיש לי את המסנג'ר שלה נראה לי שהכל הולך לדעוך
shir אומר/ת:
אני לי כוח לעוד אכזבות
shir אומר/ת:
נמאס לי
מיכל אומר/ת:
למה שזה ידעך?
shir אומר/ת:
אוף אני מפחדת שהוצאתי את כל מה שאני יכולה בטיול, למען השיחות שהיו לנו שם, ועכשיו הכל ידעך, ולא ישאר לי שום דבר
shir אומר/ת:
ואז היא תחשוב שאני סתם משעממת
נמאס לי. בחיי, אני לא יכולה יותר. הזמן סתם מתבזבז. ואני נשארת במקום, ולא עושה כלום. הפסקתי לכתוב, הפסקתי לצייר, הפסקתי לרקוד, הפסקתי לחלום, הפסקתי לשאוף, הפסקתי והפסקתי והפסקתי. לאיפה כל זה נעלם.
אני פשוט דמות שמבפנים אין לה כלום. הנשמה שלה בתרדמת. היא אמנם חיה והכל, והגוף שלה מתפקד, והלב שלה פועם, אבל היא רובצת כל היום מול הטלוויזיה ולא עושה כלום. אין לה תחביבים, אין לה חברים, אין לה חלומות, אין לה שאיפות. אין לה חיים.
היא אפילו הפסיקה לחייך. איך זה קרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
