המשמעות האמיתית

ההחלטה היתה מלווה בהמון פחדים וחששות. מה יהיה? אני מוכן לסכן את הכל? יש לי אחריות.

מה עושים בלי עבודה? בלי שהמשכורת תיכנס בכל 9 לחודש לבנק? בלי רכב וטלפון נייד? כמעט כמו להרגיש עירום.

המון שאלות ותהיות התרוצצו בליבי. אבל הפחד הגדול מכולם היה שאת המחיר למעשה משלמים כולם. הבית, אישתי, הילדים.

השלב הראשון היה למזער נזקים.

החלטתי לפתוח חברה שתעסוק באותו תחום שבו הייתי שכיר, ולמעשה לספק שירותים באאוטסורסינג. והלקוח הראשון שאגייס יהיה מעסיקי הנוכחי.

המשא ומתן התנהל בעצלתיים, בסופו של דבר הגענו להסכם שאלווה את המערכת במשך שנה באאוטסורסינג, תמורת ריטיינר חודשי. טיוטת החוזה היתה מוכנה והמתינה לחתימה.

עם הסכם כזה ביד ופתיחה ברגל ימין, חששותי כהו במעט, והתחלתי בהליכי ההתפטרות.

יומיים לפני המועד נקראתי למשרדו של הסמנכ"ל.

- "תראה אני יודע שבנית על זה, אבל המערכת החליטה שעדיף שהתפעול ישאר בידנו, ולכן יש שינויים קלים תלווה אותנו שלושה חודשים בלבד"

המילים היכו בי כרעם ביום בהיר

אספתי את עצמי כמו שאוספים שברים של כוס מהרצפה. ושיננתי לעצמי את משפט המפתח " דבקות במטרה, לא לוותר ולהיכנע, להתמיד גם שהדרך קשה, התמדה שאינה מכירה בכישלון"

הימים הראשונים היו מאוד בודדים.

קניתי רכב באינטרנט במכרז (לקחתי הלוואה מהבנק תמורת שיעבוד הרכב), מצאתי משרד נחמד באזור תעשייה (עם בעיות חנייה איומות). ו.... יצאתי לדרך