המשמעות האמיתית

שוב חדשות רעות מהצפון, נפגעו חיילים, עוד מטח קטיושות נפל על ישוביי קו העימות. זה בעצם כבר לא קו, זה שטח גדול כמעט שליש מהמדינה. שוב הרגשת חוסר האונים שמה שאנחנו יכולים לעשות זה רק, לאמץ את החיילים שלנו אל לוח ליבנו, להודות להם, ולנסות לשמור על עצמנו . להשאר מאוחדים ולדעת שזה מצב זמני, וכמו כל מצב זמני הוא יחלוף, יעבור מהעולם. 

כל מצב או קושי, כל תקופה טובה או קשה הם זמניים. אנחנו צריכים להנות מכל רגע, למלא את החזה באוויר עד להתפקע בתחושה משכרת של הנאה וחופש בתקופות הטובות. ולשרוד בראש מורם, עם מורל גבוה בתקופות הקשות.

העברתי הרבה מצבים שדרשו סיבולת, פיזית ונפשית. קושי פיזי ומנטלי שהרגשתי שהם עומדים להגיע לקצה גבול היכולת בכמה תקופות (דווקא בצבא) שהיום אני מסתכל עליהם בתור תקופות מחזקות, מחשלות שעיצבו אותי ונתנו לי להבין שהיכולת שלי להתמודד איתם תלויה רק בי, והגבולות שלי הם רחוקים ומגיעים עד למקום שאני מסמן אותם.

משפט המפתח היה "אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה" אם תרצה מספיק אז תוכל לעשות כל דבר ותגיע עד לאן שהחלומות והדימיון שלך לוקחים אותך. 

אני זוכר לילה אחד שיצאנו למסע, היה זה מסע שסימן מעבר שלב בטירונות. כל הדרך מהשטח עד לבסיס כ - 40 ק"מ, רובם בעליות. אני עם נשק מחלקתי, שלא נוח במיוחד לסחוב, יחד עם הצוות והמש"ק (מפקד שאיננו קצין) התחלנו את המסע אחרי שבוע סדרת שטח, שכללה לינה באוהלי סיירים ואימונים מפרכים, בסופו של עוד יום בו השמש קפחה על ראשינו. הקילומטרים הראשונים עברו בסדר יחסית, אבל לאט לאט העייפות המצטברת התחילה להשפיע, שלושה מהחבר'ה החלו להשתרך מאחור, ברוח קבוצתית ניסינו לעודד אותם, לתמוך בהם, לדרבן אותם.

ג'וני היה הכי בעייתי, בחור גדול, רחב, מה שנקרא מקרר 2 דלתות side by side , אבל בעל כושר גופני ירוד, חסר כוח רצון. כל ההתנהלות שלו היתה ההיפך הגמור מאיך שהוא נראה או מהרושם החיצוני שיצר. הוא סחב ג'ריקן מים 10 ליטר. הפק"ל נראה על גבו הרחב כמו מימיה גדולה. 

אני המשכתי בדרך, משנן לעצמי שעוד מעט זה ייגמר, הרי לא נמשיך ללכת בלי סוף. דימיינתי את הרגילה שממתינה לנו בסוף המסע. פיזמתי כל הזמן כמה שורות משיר " אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי" ו "גנבים גנבו לי את הלילה" והתרכזתי בהליכה.

באמצע המסע ג'וני מעד, עיקם את הקרסול. כל הצוות עצר, ירד לחיפוי במקום. המש"ק ניגש אליו וג'וני ייבב שהוא סובל מכאבים. לאחר הערכת מצב וקבלת הוראות בקשר, התקבלה ההחלטה. הצוות ממשיך במסע, המש"ק נשאר עם ג'וני עד שיגיע רכב פינוי. אני מוביל את הצוות חזרה לבסיס והצוות יסיים את המסע.

אני לא בחור גדול, לא חזק באופן מיוחד, רתמתי את כל הכוחות שהיו לי, לקחתי את הג'ריקן על גבי בנוסף לנשק המחלקתי והמשכתי עם הצוות. ממשיך לשנן את מילות השיר, אף אחד לא יצליח לשבור אותי, נושך את השפתיים, כפות רגלי בוערות, תשישות בשרירים. אבל עם רוח צוות, דבקות במטרה. המשכנו ללכת בשלב מסויים לקראת הסוף נאלצתי לתפוש למישהו בחגורת האפוד ולעזור לו לא לפגר אחרי הצוות.

ג'וני הודח מהחייל, אני קיבלתי מצטיין אמצע מסלול, שידרגו אותי בנשק מקוצר.

לעולם לא אשכח את המסע הזה, למרות שלימים הוא לא היה הקשה ביותר שעברתי או המפרך ביותר. אבל הוא סימל לי משהו, הגבולות שלך עומדים בדיוק איפה שאתה מצייר אותם, ושום דבר לא נמשך לנצח, אפשר להתגבר על כל דבר.

אז תהיו חזקים, המלחמה הזאת תעבור. אני מחבק ומחזק את כל החיילים והתושבים בצפון

שתהיה לנו שבת שקטה