מחכה שהמלחמה הזאת תיגמר שהראש יהיה עסוק רק בעבודה ובעסק המתהווה. החלטתי לצאת בפרסום בעיתון למתן השירותים שלי אבל זה ידחה עד לאחר המלחמה.
אומרים ש"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" אצלי זה דווקא הפוך.
מחכים אצלי בתור כמה ספרים שעוד לא קראתי, הם ממתינים להם בדממה אילמת אוצרים בתוכם עולמות שלמים. אבל אני תקוע בעיתון (גלובס בעיקר).
חוץ מהממתינים יש עוד שלושה ספרים שהם באמצע הדרך הסימניות מיותמות כבר זה זמן,לומדות בעל פה את העמודים בהם נעצרו ואין לי כוח להוציא אותם מהתחנה. בימים האחרונים אני קורא רק כמה עמודים ביום, אני חושב שזה חימום המנועים לקראת השעיטה במלוא הקיטור. נו שתגמר כבר המלחמה.
ראיתי בטלוויזיה שהיחידה שלי לשעבר נכנסה ללבנון הייתי רוצה להיות איתם עכשיו, לפקד, להוביל, לתרום מהניסיון המצטבר. אבל אני יודע שזה לא אפשרי וזה דיי מתסכל. מצאתי פתרון אחר לעזור להם ולשאר החיילים אני ממשיך בפעולות ההתנדבות שלי.
אז לשבת, לכל החיילים בצפון ובדרום, בסדיר ובמילואים ולכל קוראי הבלוג שלי, אני שולח את השיר הזה:
לא אדע למי
היא יושבת ומחכה
ולא אדע למי
וקול התור אל חלונה הגיע
מסר את שלום אהובה
ולא אדע מי
ובמרום הרקיע
במרחבים התכולים
נשר עז ריחף
שומרת אמונים היא לו
ובכל זאת לא אדע מי
היא יושבת ומחכה
מצפה לבוא אהובה
ולא אדע מי
הנה היונה
עם עלי הדפנה
אין ספק כי הוא בא
היישר לחלונה
חיילה אהובה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
