יושב במשרד, מסכם את היום. מה עשיתי היום, (חוץ משיטוט בבלוגים) איך התקדמתי, איזה מטרות השגתי. אני ממתין לפגישה החשובה שאני מחכה לה, בונה את התסריט בפעם ה - 1000 בראש. מחכה לצלצול, לתיאום. בעקבותיה הכל ישתנה לטובה.
אחת ההחלטות שקיבלתי היום זה להשתתף בתערוכה, זאת נראית לי הדרך הטובה ביותר לחשיפה עיסקית ותדמיתית. את הפירות נראה בעתיד, אחרי התערוכה. אז גם נדע איך התפתח הענף הזה והאם ייתן פירות בשלים.
אני מאמין בהגשמה של דברים על ידי אמונה, סבלנות, התמדה, נחישות, שאיפה ורצון, כתוצאה של השאה עצמית (אוטוסוגסטיה).
הדברים יתחילו להסתדר בצורה הטובה ביותר,הענפים יצמיחו בדים ושריגים ויכרעו תחת כובד הפירות כמו הענפים בעצי הדובדבן, שכורעים תחת עומס הפרי האדום, הבשל המתוק אחרי פריחת הדובדבן המרהיבה.
אני כותב ללא טיוטות ובלי עריכה, יש בזה משהו ראשוני, מה שיוצא היה צריך לצאת, להיכתב. צריך היה להיקרא לעושת משהו למי שקורא, אני מקווה שאני מצליח.
פתחתי שוב את המגירה, כתבי היד פזורים בה, במחברות שחלקן מצהיבות, פיסות נייר, עטיפות מסוגים שונים שעליהן כתב קטן וחיפשתי משהו שיתאים:
החיים הם לא חלום
החיים הם לא חלום
אך לפעמים אפשר להפליג
לתוך עולם הדימיון
ולמרות שהכל שם מוזר
הרי יש מן המציאות
כשפרח גדול פוקח עינו
וצוחק את צחוק הגורל
כשהכל גדול ואגדי
והכל אפשרי
ובכל זאת הגבול בנמצא
החיים הם לא חלום
כי יש בהם שחור
ולמרות הדימיון
צריך להמשיך להאבק
ולהגיע ראשון
במירוץ הקיים
החיים הם לא חלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
