היום הזה מעורר בי רגשות מעורבים. מצב הרוח שלי הופך להיות עגמומי.
אני מנסה להבין, ללמוד, להסביר, לדמיין. איך השואה הייתה? ולמה? איך אנשים יכולים להישטף יחד עם הזרם בדעות שמזיקות לאנשים אחרים. לעשות את מה שעשו, להתייחס לאנשים כאל חיות, להרעיב, להעביד, לטבוח ולהרוג.
כל פעם שאני נוסע לגרמניה, זה קשור בעבודה, אני נוסע לתערוכות, ללמוד ולהיחשף למגמות חדשות, אני מוצא את הזמן לטייל, לבקר, לראות, ללכת על אדמת גרמניה. ליבי מתרחב, אני הולך בגוו זקוף. אני מרגיש שניצחנו, אנחנו בני האדם. אני הולך ברחובות שאנשים מגזעים שונים והיהודים לא הורשו ללכת בהם. אני אוכל במסעדות, צופה בנופים ובני העם הגרמני דואגים לרווחתי. לא יודע למה, זה עושה לי טוב.
אני בטוח שאם הייתי בתקופה ההיא, בגרמניה או באזורים הכבושים, הייתי שייך לאחת המחתרות או שהייתי מצטרף לפרטיזנים. הייתי עושה משהו.
היום הזה מעורר בי רגשות מעורבים.
עצב על ההולכים שאינם, על טבח עם, על השואה.
שמחה על ניצחון הרוח, על תקומת העם היהודי והמשכו.
שואה
לא רוצים לצחוק
מבקשים רק להיות
ואיתם מצטרפים
תלם אחר תלם
הולכים בטורים
בפנים כבושות
והאדמה קצת נרטבת
מאחור דוחפים
הכלבים בצדדים
מזרזים את המזדנבים
והשוט שוב עולה
עוד אחד כורע נופל
מרחוק מתגלגל הרעם
בהד גדול, כצוחק על המשמעת
מסתדרים בשורה
והבור הפעור מאיים
שוב רעם מתגלגל
העפר מכסה
נעלמה השורה
האדמה נפערה ובְלַעָהּ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
