פתחתי את המגירה, זו ששוכנים בה דפים מצהיבים ועליהם שרבוטי עט כחולים. מצאתי בין ערימות הדפים שיר שכתבתי לפני כ – 16 שנים. שיר מסוג אחר, כשקראתי אותו, קווי הדימיון לימים אלה הדהימו אותי. 16 שנים חלפו וכמעט כלום לא השתנה, הייתי יכול לכתוב את אותו השיר היום והוא היה אקטואלי למדיי.
החלטתי להעלות גם אותו לבלוג.
ארבעה ימים חלפו
303 מורה השעון
והזמן מטפטף בין האצבעות
כמעט ולא נשאר חול בחצי המתרוקן
בעיות במפרץ והמים אוזלים
ולי נותרו עוד שתי שאלות
השביתה מתמשכת והרדיו מודיע
אדם נהרג ושלושה נפצעו
מעגל אינסופי של דקות שזורמות
בדרך לא ברורה
סערה בשבתאי
רק במרחק מיליון שנות אור
העולם מתחמם והחור באוזון מתרחב
השמיים כחולים ואין סימן לענן
הכספיים הייחודיים לדתיים מתרבים
והזמן רק מוסיף לזרם
מיליון חדשים שואלים שאלות
בשפות אחרות
ולזוגות צעירים חסרים הדירות
המחירים עולים ויש אבטלה
ולנו נותר רק לשמוח
לקנות כרטיסים במבצע
320 מראה השעון
וכולם חיים בלי חשבון
המאזנים טובים רק לספרים
וילדים קטנים צוחקים לשנים
כי לזמן אין כל יתרון
ולנו יש אותנו
מחפשים את התשובות
שהאזרח לא מוצא ומנסה
העולם צועד לקראת איחוד
באין כניסה לכביש ללא מוצא
בחפשו אחרי חנייה
הבדלים לא ברורים
מצויירים בצבעים ורודים
במלחמות קטנות שנעלמות
בין מחוגים ענקיים של מחול
הימים שמטפטפים.
רונן ל. דצמבר 90
בבלוג זה
בכל הבלוגים
