המשמעות האמיתית

כשהחזאי אומר ברדיו עומס חום כבד ישרור ברחבי הארץ, והעבודה נכנסת למצב המתנה. אני יודע שזה יוביל אותי למחוזות אחרים, מחוזות של הרהורים ואולי משם תצוץ לה גם איזו תובנה ותקל את המעמסה הדחוסה.

אחד מהקשיים של הדרך בה אנחנו הולכים היא התמודדות עם הציפייה לדבר הגדול הבא שעומד להגיע. בוחנים אסטרטגיות, חושבים, מתכננים, מבצעים פעולות. ואז נשאר לשבת ולחכות.

הראש לא מפסיק לעבוד, המחשבות ממשיכות את מרוצתן, אבל המצב הסטטי הזה מכניס אותך להרגשה של חוסר מעש, למצב של איבוד החשק להמשיך. מזג האוויר הנוכחי, והחום השורר, תורמים את חלקם ונוטלים איתם כל פיסת אנרגיה עודפת. 

ואז מגיע משב רוח  מרענן, בריזה קלילה שיכולה ללבוש אינספור צורות. חיוך ממישהו זר, הכרת תודה קטנה באמצעות מחווה אילמת, פוסט נחמד שאעלה חיוך על פנייך, צחוק של ילדים שמפיגים את החום בשכשוך בבריכה קטנה על הדשא.

אני מביט החוצה דרך החלון ונראה כאילו העולם עצר. עומד במקום. העצים עומדים ללא תנועה, אין אנשים שהולכים על המדרכות, גם האוויר נעשה כבד, מכביד על מחוגי השעון, מאט את התקדמותם. אני יושב , ספק כועס על עצמי על חוסר ההתקדמות. מחכה להיאחז באיזו בריזה שתחלוף כדי להרגיש כמו לוליין בקרקס עם יצירתיות לא מוגבלת.

כל דקה שחולפת לא תחזור, האם אני מנצל אותה עד תום? האם היא, זאת הקטנה, תרמה לחיי משהו ראוי לציון?

בדרך כלל שואלים ילדים את השאלה מה תרצה להיות שתהיה גדול?

וזה מזכיר לי שורה שאני אוהב מהשיר SunScreen . בתרגום חופשי

"אל תרגיש אשם אם אתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, האנשים המעניינים ביותר שאני מכיר לא ידעו בגיל 22 מה שהם רצו לעשות בחיים שלהם. כמה מהאנשים בני ה 40 היותר מעניינים שאני מכיר, עדיין לא יודעים."

יכול להיות שאני עדיין לא יודע? עוד נקודה למחשבה נוספה על לוח ההרהורים, ממתינה בתורה להתבהר ולספק את התשובה.

אסיים בציטוט של קונפציוס שנותנת עוד הרבה מקום למחשבה בנוגע לחיים, לעתיד, להווה ולחיות את הרגע.

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף, ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם. בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה, וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד. ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו"