המשמעות האמיתית

ימים ארוכים עברו עליי, בשבועיים האחרונים. הזמן התקצר או התארך תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. שבוע שעבר שהיתי בטבריה במסגרת אחד מהפרויקטים בעבודה. מלון על שפת הכנרת הממוקם על הטיילת של טבריה.

כדי לחלץ את העצמות וקצת להתאוורר, יצאתי להליכה קצרה לאורך הטיילת והרחוב הראשי שבו ממוקמים דוכנים בליבה של העיר. לבד מזה שהוקסמתי מהעיר, במיוחד שזכיתי לראות את הזריחה והשקיעה ממש מקו המים, חשתי מועקה ורגש של החמצה.

השמש לאט, לאט עולה ממזרח. דוחקת את עלטת הלילה לכדי אור מעומעם שהולך ומתחזק. כאילו יד נעלמה מסובבת את המעמעם במתג החשמל של העולם. מפזרת שובל של אור על פני המים, שזוהר בצבעי זהב על פני תכול המים.

ולקראת שקיעה הגוונים מתכהים, עד שפני המים הופכים לשחורים ושטוחים כמו מראה חלקה.להקות דגים קטנים שוחות בסמוך למזח ובינהם כמה שפמנונים גדולים שעולים מידי פעם לפני המים.

כל זה מרחיב את הלב עד שמגיעים ממש לקו המים  (211.50-) ויום אחרי כבר ירדו ל  211.52-  ואז מבחינים בעזובה והזנחה שניכרים בכל מקום. קו המים הנשבר על מזח הטיילת זרוע בקבוקי פלסטיק ושאר לכלוך. בניינים עתיקים סגורים ומטים ליפול. על שימור לא חושב ששמעו. כתובות גרפיטי על המבנים הסגורים. חנויות סגורות ועל כמה מהן שלטים להשכרה. כן, אני מדבר על מרכז העיר ועל הטיילת הקצרה שלאורך האגם, שבכל מקום אחר בעולם הייתה הופכת לפנינה פורחת.

טבריה וסביבותיה יכולים להיהפך לגן עדן לתיירים. בידנו הדבר ובידי משרד התיירות ועיריית טבריה שלא עושים דבר בנדון. חבל.