המשמעות האמיתית

ניסים קורים לא רק בחנוכה.

הם קורים מידי יום בחיינו. לעיתים הם הופכים להיות גלויים, ברורים כמו שמש בצהריי היום.

השמש החלה במסעה למרום השמיים באזור סולטאן יעקב בלבנון. המחלקה עלתה בציר שנפרץ לא מכבר לביצוע סיור שיגרתי ואבטחת העבודות להמשך הפריצה, ולבניית עוד מוצב גובל לשטח המוחזק על ידי הסורים.

התקופה ימי מלחמת שלום הגליל שלימים תקרא מלחמת לבנון הראשונה. אני קצין צעיר בפלוגה מבצעית של גדוד שהיה במלחמה מימיה הראשונים. הובלתי את הכוח בנגמ"ש הראשון במגמת גישוש, אחרי במרחק ביטחון במעלה הציר הזדחל נגמ"ש הסמל בחיפוי.

מאחור בטווח גדול זחלו כלי הצמ"ה שהיו אמורים להמשיך לפרוץ את הדרך אחרי שנתמקם בעמדות חיפוי ושליטה.

הידיים התהדקו סביב מקלע ה 0.5 שלי בתא המפקד, הנהג היה בתאו עם מכסה תא נהג סגור כדי לאפשר ירי של המא"ג השמאלי. הבטתי ימינה ושמאלה, ראיתי את הלוחמים שהחזיקו במא"גים דרוכים לכל מה שיגיע מולנו.

בתא הלוחמים מלבדם עמד המת"ל ולוחם נוסף איבטח את הדופן האחורית. בנסיעה איטית סרקנו את השטח בעיננו, לפי הנהלים. תחילתה של הפיתה (סוג של מוצב) החל להיראות בקצה הדרך הפרוצה. הנגמ"שים מלבדנו נשאו ציוד רב. כלי נשק מחלקתיים , מוקשים, שקי ט.נ.ט., בונגלורים, רימונים ופצצות מסוגים שונים.

מרוצה מהשקט היחסי בגיזרה, ללא היתקלות אקראית, איתרתי מיקום שולט.

"2 א' כאן 2 אני משמאל ואתה מימין. גבול גיזרה השביל ישר לפנים האם עד כאן עבור" קראתי בקשר חוץ לכלי של הסמל.

"2 כאן 2 א' עד כאן עבור" ענה סמל המחלקה.

"2 א' כאן 2 גיזרתך מהשביל ימינה עד חורשת העצים, חפה וצפה להמשך"

"כאן 2 א' היישר עבור"

"כאן 2 רות סוף"

"נהג, שמאלה וישר " הספקתי לאמר בקשר הפנים ואז...

פיצוץ אדיר הרעיד את האזור, הארץ חשכה. שקט.....

שקט וצליל מונוטוני כמו של סיום השידורים בטלוויזיה בעידן השחור לבן אפף את העולם מסביבי.

מצאתי את עצמי שוכב על האדמה, האוויר שמסביבי בצבע חום שחור סמיך, גשם של חלקי מתכת ואבני חצץ יורד משמיים. כל ספק נשימה חרכה את הריאות. אז ככה נראה הגיהנום.

לא יודע כמה זמן עבר עד שהבנתי שאני לא מת, יכול להיות שניות, יכול להיות דקות. אבל הן היו ארוכות מאוד. כאילו לא היה שום דבר קודם וגם שום דבר אחר כך.

חזרתי אל עצמי, החושך עדיין שרר ותוהו ובוהו על פני תהום. מיששתי את ראשי, יש לי ראש, שתי רגליים שלמות, שתי ידיים ומיד אחר כך ואלי בו זמנית התעוררה בי ההכרה איפה החיילים שלי?

התחלתי לצעוק בשמותיהם, לא שמעתי את צעקותיי. גם הם לא.

במרחק של כ - 15 מטר ממני זיהיתי את צלליתו של הנגמ"ש שלי, על הדופן עדיין צבוע למחצה המספר 2 וסימול היחידה. הגעתי אליו עדיין קורא בשמות החיילים. הזחל נפרש חצי מהבוגים כבר לא היו שם. סגסוגת האלומיניום עדיין טיפטפה לאדמה מחלקו האחורי.

טיפסתי עליו, קורא בשמות חייליי, לא חשבתי באותו הרגע על כל חומרי הנפץ שנמצאו בבטנו, בנס הם לא התפוצצו. אף אחד לא היה בתא הלוחמים. דילגתי לעבר תא הנהג. פתחתי את בורג האבטחה והרמתי את המכסה של התא. ל. הנהג היה שרוע שם, שמתי יד על צווארו היה דופק, הוא נשם, שיחררתי את הג'נטקס (קסדה משולבת בקשר) . קצין הצמ"ה היה הראשון שהגיע ועזר לי לחלץ את הנהג. הוא סבל מזעזוע מוח, וחזר לתפקוד תוך חודש.

את החיילים מצאתי דחוסים, צמודים אחד לשני בתוך שפנייה (בונקר שדה קטן) שכבר הוצבה ביום הקודם בפיתה. מלבד צלצולים באוזניים וחירשות בינונית שארכה כמה שבועות, הם ניצלו, שלמים בגופם ובנפשם עד כמה שאני יודע.

זכור לי המראה של ארבעה אנשים מכורבלים ודחוסים בתוך השפנייה הזאת. קשה לתאר אותו. נס גדול אירע, אף אחד מאיתנו לא נהרג, המשכנו בפעילות עם כלי חלופי לאחר התאוששות קצרה.

אני מדמה לעצמי את יד אלוהים שולפת אותי מתא המפקד, מניחה אותי על הקרקע ללא פגע, במרחק מה מהנגמ"ש. דואגת שהנגמ"ש לא יתלקח, שחומרי הנפץ לא יתפוצצו.

עלינו על מוקש סנדוויץ' כפול שהוטמן במקום, כ – 20 ק"ג של חומר נפץ שהיו אמורים להשמיד את הכלי על יושביו.

ניסים קורים לא רק בחנוכה, ניסים קורים גם בצהריי היום אפילו שהשמיים מחשיכים באופן פתאומי.