המשמעות האמיתית

שבת מצוננת עברה עליי, צמוד למיטה עם ספר ביד וכוס תה. בחוץ השמיים האירו פנים, השמש חייכה קלות והיה יום יפה. הסערה הפעם הייתה בתוכי, מצאה פורקן בהתעטשות וקינוח האף.

גם בצינון יש טוב, הוא מרתק אותך למיטה, מחזיר שעות שינה אבודות. מאפשר לך להיות עם עצמך ועם המחשבות. למעשה אתה אף פעם לא לבד באמת.

היום הצינון חלף, השאיר אחריו שובל דק של אי נוחות שתתפוגג עד מחר.

סוף השנה מתקרב, נוגס בנתחים עבים קרעי ימים ולילות. גונז אותם במצבור הימים שחלפו לבלי שוב.

כמה דברים אני רוצה להספיק ולעשות, רק שהזמן זולג בין האצבעות. כמעט מבלי משים. מתעתע ומתפוגג, רגע אחד הוא כאן וכבר לא.

הבטחתי לעצמי לכתוב יותר אבל רק מה שרוצה להיכתב, נכתב. אני יושב מול הדף הלבן ומוציא את מה שנמצא שם, כמו פסל שמוציא את הפסל החבוי בתוך האבן. מנקה אותו בטפיחות קטנות של אזמל, שכבה אחר שכבה מקלף את מה שכבר נמצא שם ורוצה לצאת.

שבוע סגרירי, כמעט חורפי מתרגש עלינו. שבוע טוב, מלא עשייה ופעילות.