באמצע ישיבה על יוזמה חדשה, יושב במשרד. הניירות, שבדרך כלל, פזורים סביב. חלקם סגירה של השנה החולפת, חלקם שאריות דו"חות שעדיין צריכים עיבוד והתייחסות. נערמים בצד השולחן זה על גבי זה. מולי יושב שותף ליוזמה הבאה. מדברים על התוכניות העתידיות ואופן הביצוע.
מפרט את הפעילות הנוכחית. מציג נתוני ביצוע ממוצעים. ואז בבת אחת מתגנבות מחשבות אחרות לראשי. כמו נפילת אסימון לירכתי הראש, נדלקת נורה מעליו. לא, זו לא הנורה שמסמלת בואו של רעיון גדול או פתרון לבעיה מורכבת.
הישיבה נמשכת, אני ממוקד בבן שיחי. מציג עוד נתונים אבל המחשבות האחרות לא מרפות.
האם הדרך בה אני הולך נכונה?
האם הייתי יכול לעשות דברים אחרת?
מה המטרות שלי בחיים?
מה הייעוד שלי, מהי הדרך הנכונה?
לאן הגעתי בשלוש השנים האחרונות, ואיך ממשיכים מכאן בדרך פורצת מסגרות?
אני יודע ששוב אני צריך לעשות שינוי כיוון, שינוי דרך חשיבה, שינוי דרכי פעולה. הלב פועם בחוזקה, כמחסיר פעימה מידי פעם, כמו בנסיעה ברכבת הרים.
מחכה להארה, לרעיון שיגיע, להתווית הדרך בה אני צריך ללכת. לנורה הנכונה שתידלק מעל לראשי. אני מביט לאחור על כל הדרכים שפרצתי וסללתי, מסתכל קדימה על השטח שנמצא לפניי. מנסה לראות את המשכו של הנתיב שצריך ללכת בו. מחפש את נקודת העניין הבאה, את הפריצה המשמעותית קדימה.
כל כך הרבה תוכניות וניסיונות, כל כך הרבה זמן שעבר.
האופטימיות והאמונה ביכולות, המודעות וההכרה מפעמות במחשבתי. לא נותנות מנוח, מושכות אותי לכיוונים מנוגדים. מחוללות סערה ריגשית.
האם הן משפיעות על הלך הדרכים?
האם הן מובילות לסטטוס קוו?
השאלות ממשיכות לצוץ בראשי, יוצאות ונתלות באוויר, נותרות ללא מענה. ללא נורה שתאיר את הדרך.
אני יודע שזה רק בשוליים, אבל תמיד הסדקים שמופיעים בשוליים, נוטים להתרחב ולמוטט גם את ההגנות הטובות ביותר.
והשבוע אני לוקח איתי את האמונה, הביטחון בדרך, העשייה, ההתמקדות, הרצון והאופטימיות כצידה לדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
