ההכנות לאירוע התנהלו כסידרן. אחרי הכל לא נותר עוד הרבה זמן עד שהחגיגות אמורות להתחיל. יום אחרי יום הולדתה העשרים ואחת, הגיל בו תהפוך באופן רישמי לבוגרת, תהפוך אן לאישה נשואה לאהוב ליבה. האולם כבר הוזמן מבעוד מועד, ואן התכוננה ללכת למדידת השמלה אותה תלבש.
היא רצתה להפתיע את שון, בשמלה לבנה נועזת עם שרוולים שקופים ומחשוף נדיב, שידגיש את החיטובים בהם חנן אותה האל. היא הביטה במראה ואהבה את מה שהשתקף בה. משני צידי המראה, בפינות המסגרת הביטו בה תמונותיהם של אהוביה.
גל של חום מלא אהבה הציף את ליבה כשסרקה את הדמויות שבתמונות. שון, אביה ואימה, שהייתה אישה נמוכה ממנה בראש וחצי, בעלת שיער שחור, מטופחת, עדינה, ולא הזכירה כלל את מבנה גופה החטוב של אן, גם בימי צעירותה. היא הייתה רחבת מבנה ועטתה עליה כמה קילוגרמים עודפים. למרות שאכלה במידה שהייתה משאירה את אן רעבה לאוכל אמיתי.
"אן את באה? אנחנו צריכות ללכת" הקריאה ממורד המדרגות קטעה את מחשבותיה.
"כן, אני כבר יורדת אמא"
"אני מחכה לך בשֶבִי"
במהירות היא השתחלה במכנסי הג'ינס ונעלה את הסניקרס, אספה את שערה הבלונדיני לזנב סוס. את נעלי העקב הלבנות הניחה בשקית. יצאה מחדרה ושעטה במורד המדרגות.
"אמא אנחנו צריכות לאסוף את ליז, הבטחתי לה שהיא תבוא איתי למדידות"
"טוב, היכנסי אין לנו הרבה זמן. קבעתי עם ויולט שנגיע אליה בחמש"
"אם צריך להגיע אליה בחמש אז עדיף שאני אנהג, תודה אמא"
המכונית גמאה את המרחק, משייטת בעדנה לכיוון העיר. מבטה שוטט מבעד לחלון ונתקל בנוף החולף, ברדיו התנגן לו שיר של הימים הכחולים הלהקה האהובה עליה. מיד תצטרף אליהן חברתה הטובה ויחד הן תבלנה אחר צהריים קסום. אן לא יכולה הייתה לבקש יותר, הכל היה מושלם.
המכונית עצרה בפינת רחוב קרסנט וליז מחייכת כהרגלה נכנסה למושב האחורי.
"היי ליזי, חיכית הרבה זמן?"
"לא, הרגע הגעתי. אני כל כך מתרגשת."
"כן, ולפעמים אני חושבת שאת מתרגשת יותר ממני. גם לך יגיע האביר על הסוס הלבן. זאת רק שאלה של זמן"
"שלום גברת בנקרוט" אמרה ליז
"שלום ליז" אמרה שריל בקול רועד "זה טבעי להתרגש, אני מתרגשת וגם דואגת, זה לא סוד. אנני שלנו מתחתנת ואני לא יכולה לתאר את הרגע של אחרי החתונה כשהיא תעזוב את הבית. פרד ואני נישאר שוב לבד וכל כך נתגעגע"
"שטויות, הם כל הזמן יבואו לבקר וכך תרוויחו גם בן ואחר כך גם נכדים קטנים שיתרוצצו בבית."
דמעות הציפו את עיניה של שריל "מה קרה אימא? את בוכה? עוד לא נסענו לירח דבש אפילו, מבטיחה לך שבחיים אני לא אעזוב אתכם" אן העבירה את גב ידה על לחיה של אימה, מנגבת דמעה שגלשה במורד הלחי.
המכונית עצרה ממול לבוטיק השמלות ברודיאו דרייב, הוָולֶט , בחור צעיר ותמיר לקח את המפתחות. הוא לא היה מסוג הבחורים הרגילים שהיו עובדים בעבודה מעין זו. מלבד מדי הוולט פרקינג, הוא נראה כלא שייך.
"היי, אל תחנה אותה רחוק, אנחנו כבר יוצאות" אמרה אן ולרגע מבטיהם נפגשו.
הצעיר ליווה אותן במבטו עד שהן נכנסו לחנות.
"ראית איך הוא הביט בך , מה בסך הכל ביקשת? אפשר לחשוב" אמרה ליז
אן לא ענתה, משהו במבט, בעיניו הכחולות, גרם לה לא לדבר. המדידה עברה במהירות, אן הייתה קצרת רוח. היא רצתה כבר לצאת. מחשבותיה נדדו הרחק משם, מבטה הופנה אל קידמת החנות, אולי תצליח להגניב מבט,לראות אותו לרגע.
מה קורה לי? אני עומדת להתחתן, די תפסיקי לחשוב עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
